טור דעה של הסטודנטית אנה שניידמן, חברת תא התנועה הליברלית החדשה באוניברסיטה העברית, במגזין פי האתון – עיתון הסטודנטים בירושלים, על בעיית הפערים החברתיים:
"מאז המחאה החברתית, מדברים כלכלנים, מדינאים, מרצים ועיתונאים על 'המשבר החמור ביותר בימינו'. חמור יותר מעוני, ריכוזיות, יחסי הון-שלטון – בעיית הפערים החברתיים. מי שנושא את עגל הזהב של המאה ה21 הוא הכלכלן תומאס פיקטי, הסופרסטאר של ימינו.
מה זה בעצם אומר פערים חברתיים? למה זאת בעיה?
נניח שבמדינת קשקושיזסטן העניים מרוויחים 2,000 שקל והעשירים 3,000 שקל – הפערים החברתיים קטנים. ונניח שבמדינת בולשיטסטן העניים מרוויחים 7,000 שקל והעשירים 19,000 שקל – הפער ביניהם יותר גדול. איך ייתכן שנהיה מודאגים יותר ממצבה של בולשיטסטן, אף על פי שמצבם של תושביה טוב באופן מוחלט מזה של תושבי קשקושיזסטן?
התשובה טמונה בתחום הפסיכולוגיה החברתית, שמלמדת אותנו כי "הדשא של השכן ירוק יותר". אנשים נוטים לחוש את העוני שלהם רק ביחס למי שעשיר יותר מהם. זה לא משנה כמה יש להם, מה כוח הקנייה שלהם או האם הם יכולים להרשות לעצמם רמת חיים סבירה – מה שמשנה הוא שלאחרים יש יותר מהם. זהו תסכול סובייקטיבי המכונה "חסך יחסי" אשר עלול להביא לזעם ותוקפנות. מחקרים הראו שתחושת אי שביעות הרצון נוצרת כאשר האדם משווה את עצמו לאחרים. כן, לא נעים להיות פחות יפה, מוצלח ועשיר מהשכנים שלנו. המתוסכל , המצטרף לקבוצה עם אנשים שחשים כמוהו, עלול להתקומם באלימות כנגד מצבו היחסי.
אלא שפוליטיקאים, במקום לפתור את בעיית החסך היחסי בעזרת חינוך לעבודה ולמינוף ההון, נוהגים לנצלה למטרות פוליטיות. אין כמו זעם ההמון כדי לשכנעם לתת עוד כוח לפוליטיקאים על מנת שיוכלו לחלק את עוגת המשאבים בצורה "שוויונית" יותר. קל להתבלבל עם דימוי העוגה המוגבלת, אך למעשה הון רב יותר מסייע ליצירת עוגות נוספות, מה שמעלה את רמת החיים של כולנו, עניים ועשירים כאחד.
אל תיפלו לסיסמאות הפונות לרגש. הטילו ספק; חשבו מה המשמעויות ומי בדיוק מרוויח משיווק רעיון העוועים הזה, שלפיו הפערים החברה הם הבעיה המרכזית העומדת בפנינו.
כמו תומאס פיקטי בימינו, גם קרל מרקס בזמנו היה סופרסטאר כזה. להזכיר לכם לאן הוליכו רעיונותיו את האנושות?"