מוחמד הוא אזרח ישראלי, בן להורים ילידי ישראל. כמו שאר הנערים בני שכבתו, השתלב במסלול החינוכי הקבוע; הלך לגן, לבית ספר יסודי ולתיכון. אבל מוחמד וחבריו לספסל הלימודים אינם כמו רוב התלמידים במערכת. מערכת החינוך לא מכינה אותו להשתלב בחברה הישראלית וסיכויו להשתלב בהצלחה בשוק העבודה קלושים ביותר. מוחמד לקראת סוף לימודי התיכון ולמרות זאת, שליטתו בשפה העברית מסתכמת באוצר מילים דל וללא יכולות קריאה.
מוחמד נולד ומתגורר ברהט ולכן התחנך במערכת החינוך הבדואית. בביתו מדברים ערבית בלבד, הוריו קונים עיתונים בערבית וכן שידורי הרדיו והטלוויזיה. לתושבי העיר אין צורך של ממש לדבר בעברית, רהט התפתחה בשנים האחרונות ומספקת לתושבים את כל השירותים ללא צורך להרחיק לבאר שבע ולהתמודד עם דוברי העברית. עשרות אלפי אזרחים גדלים וחיים בעיר ישראלית ולא רוכשים מיומנות שליטה מינימלית בעברית.
בבתי הספר ברהט לומדים בערבית והעברית נלמדת בנוסף ללימודי שפת האם. היקף לימודי השפה בהתאם: לימודי העברית מתחילים בכיתה ג' בהיקף 4 שעות שבועיות בשכבת הגיל היסודי וחט"ב. בתיכון, התלמידים מתחלקים ליחידות לימוד ותלמיד שתי יח"ל ילמד שעתיים שבועיות משך שלוש שנים (והרבה בתי ספר מקצים יותר), ארבע יח"ל ארבע שעות שבועיות משך שלוש שנים, חמש יח"ל חמש שעות שבועיות משך שלוש שנים.
ממשרד החינוך נמסר כי המשרד מפקח על לימודי העברית בבתי הספר באמצעות ביקור המפמ"ר (מפקח מרכז מקצוע) ישיבות, מפגשים וימי עיון. מדריכים לעברית בכל שכבות הגיל וכל מערך הפיקוח נעשה על פי תכנית המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך.
רוב הישראלים מכירים לפחות שתי שפות ותהליך הלמידה מוכר: עד שלומדים לשלוט בשפה חדשה יש צורך לשמוע אותה, לתרגל, להתמודד עם טקסטים ושוב לתרגל ושוב להתמודד ושוב לנסות לדבר. אין אפשרות ללמוד שפה רק מחשיפה של מספר שעות בבית הספר. אי אפשר להפחית בחשיבות התרגול המעשי ושמיעת השפה בתהליך רכישת המיומנות. כאשר נקודות המפגש היחידה עם העברית מתקיימות במפגש עם היהודים ונקודות מפגש אלו הולכות ומתמעטות – השפה אינה נרכשת.
פרנסה
לאחר סיום לימודי התיכון, מוחמד הצעיר ככל הנראה יוצא מבית הוריו ומתחיל לכלכל את עצמו ומשפחתו החדשה. בניסיונותיו להתפרנס יגלה כי העיר אינה מסוגלת לדאוג לכל תושביה ואפשרויות התעסוקה נמצאות אצל היהודים. אך מעסיקים פוטנציאלים יהודים לא יעסיקו אדם אשר אינו מתקשר בעברית.
האפשרות היחידה של הצעיר ללא המקצוע ולא דובר עברית להשתלב בשוק התעסוקה היא ע"י התפשרות בשכר והבעת מוכנות להשתלב תחילה בשכר נמוך משכרם של דוברי העברית. אך המדינה חסמה בפניו גם את האפשרות הזו עם תקנות שכר המינימום. הרי כאשר המדינה מגבילה את היכולת להפחית בשכר, הרוב המעסיקים יעדיפו עובדים דוברי עברית.
הקושי של הבדואים להשתלב בשוק העבודה ולהתפרנס בכבוד בא ליידי ביטוי בהתפלגות מקורות ההכנסה בישובים הבדואים; עפ"י דו"ח של ש. דניאל אברהם לדיאלוג אסטרטגי, רק כ 30% מהבדואים מתפרנסים מעבודתם, 34% מקבלים קצבת הכנסה, 16% דמי אבטלה, 7% קצבאות זקנה ושארים ו7% בעזרת קצבאות נכות כלילית ורפואית. כמו כן, ההכנסה הממוצעת בישובים הבדואים עומדת על כ 6,314 ₪ בחודש, בעוד בישובים היהודים ההכנסה הממוצעת עומדת על כ 14,000 ש"ח. (מקור)
אין דרך יציאה
המשפחה הבדואית המעוניינת לאפשר לצעירים עתיד עם יכולת השתלבות בשוק התעסוקה, תחפש דרכים להשתלבות במערכת החינוך היהודית. דיי מהר יגלו כי גם אפשרות זו כמעט וחסומה בפניהם. בתי הספר והפנימיות במגזר היהודי לא ימהרו לקבל לכיתה רגילה נער שאינו דובר עברית. שילובו של הנער בכיתה רגילה המתנהלת בעברית בלבד, לא יועיל ואינו הוגן כלפי התלמיד. כמו כן, אפשרות קבלת אולפן ללימוד עברית חסומה בפניו, כיוון שהוא ישראלי לכל דבר.
תודות למערכת החינוך המיוחדת בעירו, הצעיר הבדואי מתחיל את חיו עם פחות אפשרויות לפרנס את משפחתו ולהתקדם בחייו מאשר הצעיר היהודי. חלק מצעירים אלו אשר לא הצליחו להשתלב בשוק העבודה היהודי או הבדואי, מוצאים את דרכם לעולם הפשיעה או הופכים ללקוחות של שירותי הרווחה. המדינה בתורה מכירה בבעיות התעסוקה במגזר הבדואי ובפערים הגדולים בהשוואה למגזר היהודי ולכן מפתחת תכניות מיוחדות לסיוע במגזר הבדואי.
אולי כדאי לממשלה לשקול את הפסקת ההכשלה של צעירים אלה, לפני הפעלת תכניות שיקום חדשות?