המפגש עם הרקע הפוליטי המובהק של תנועת המחאה לא מעלה תובנה חדשה או מפתיעה במיוחד • לעומת זאת, החשיפה לאלימות הפיזית והמילולית שעמה נפגשו חברי 'התנועה הליברלית החדשה' שביקרו בהפגנה, מדליקה כמה נורות אזהרה • אם זו הרוח שמביאה עמה המחאה החברתית החדשה, האפשרות שהמוחים הללו יאחזו ביום מן הימים בכוח שלטוני די מעוררת חלחלה.
במלאת שנתיים להקמת תנועות המחאה בראשות דפני ליף הוכרזה הפגנת "חזרה לרחובות". אולם הקאמבק הגדול התגלה כאכזבה: המארגנים שציפו לבואם של כ-30,000 מפגינים נאלצו להסתפק באלפים ספורים. אם בראשיתה טענה תנועת המחאה לא-פוליטיות, הרי שעתה נחשפה ערוותה לעיני כל בדמות בליל של שלטים וחולצות מפלגתיות, שכל-כולו משויך למפלגת העבודה ושמאלה.
השלטים שנישאו בידי המפגינים היו כמעט כולם סוציאליסטיים; משלטים של מפלגת חד"ש, שדרשו הלאמת מפעלים, ועד שלטים של מפלגת העבודה בגנות ייצוא הגז. לא התנהלו דיונים או שיחות. לועותיהם הפעורים של המפגינים המשולהבים, בעודם קוראים "או אה, מי זה בא מדינת הרווחה", והעיניים הבורקות בלהט משיחי העידו על אמונתם התמימה והבלתי-מתפשרת ברעיון שעבורו הם יעשו הכל.
משתיקים את הליברלים
מי שבחר לא להצטרף לעדת חסידי הסוציאל-ברוך והביע חוסר הסכמה עם הרעיון הושתק והודר מהבמה המרכזית. 'התנועה הליברלית החדשה' ביקשה ממארגני ההפגנה לאפשר לדובר מטעמה לשאת נאום בבמה המרכזית, אך נענתה בשלילה. כאשר מפגינים מטעם התנועה הגיעו, המוחים הלהוטים מיהרו להשתיק אותם. לאחד החברים אמרו ש"נשבור לך את הרגליים", לאחר אמרו שב"כיכר תחריר לא היית יוצא מפה על הרגליים". היו גם יריקות לפרצוף.
ההמון צהל וקרא בבוז כאשר הדוברים על הבמה צעקו נגד הדמון שנקרא "הפרטה", ומנגד צהל וקרא קריאות שמחה כאשר מישהו צעק את צמד המילים חסרות המשמעות "צדק חברתי". נדמה שהצבע האדום היה הצבע השולט בהפגנת המחאה. המפלגות דע"ם וחד"ש היו הכוח המשמעותי מבין המפלגות כשברקע מרצדים הפטיש והמגל מעל כיתובי השלטים והחולצות.
אף אחד לא עסק בפתרונות קונקרטיים וכל שאלה נענתה בצמד המילים "צדק חברתי". הביקורת העניינית ביותר התמצתה בשם הגנאי "ניאו-ליברל". האירוע נראה היה כמו תמונת מחזור אחת גדולה: כולם הכירו את כולם מההפגנות הקודמות, כאשר הובהר לכל מי שלא נושא את הפנקס האדום כי אין זה מקומו ועליו להסתלק.
זעם ואכזבה
אולי בעצם הייתה זאת הפגנת אכזבה? אכזבה ממנהיגי המחאה שנטשו את המפגינים ופנו לפוליטיקה; אכזבה מלפיד שהבטיח לשנות הכל ובסוף המציאות שינתה את התוכנית.
ועדיין, עצוב לראות כיצד לא לומדים מטעויות העבר. כאשר המחאה החברתית פרצה ב-2011 נתניהו ושטייניץ הגדילו את הגירעון והעלו מסים כדי לשלם עבור ההטבות אותן דרשו המפגינים, כמו חינוך חינם מגיל 3 והעלאת שכר המינימום, וכעת צריך לשלם. המפגינים מוחים נגד התשלום לעיוותים שהם עצמם גרמו.
הבעיות שהמחאה הצביעה עליהן אכן קיימות. באמת קשה לחיות במדינת ישראל, יקר פה וקשה "לגמור את החודש". אך הפתרונות שבפי מנהיגי המחאה והמוחים הם פתרונות העבר, הם נוסו ובכל מקום שנוסו נכשלו.
המוחים דורשים חוק דיור ציבורי ולא לומדים על מקומות בהם נוסה הפתרון, כמו בניו-יורק, בה יצר הדיור הציבורי אזור מוכה עוני וסמים שגם חסרי בית אינם רוצים לחיות בו. המפגינים דורשים הלאמה ועוצמים את עיניהם אל מול מקומות שננטשו על ידי חברות בינלאומיות ונותרו ללא הון לאחר שהתקבלה של החלטה על הלאמת מפעלים ומשאבים. ולבסוף, המוחים רוצים "סוציאל-דמוקרטיה"; מבט אל מדינות אירופה המיישמות את אותה מדיניות שמקדמים המוחים מראה לנו עד כמה הדבר גובל בטירוף מוחלט, כאשר בזו אחר זו מגיעות מדינות היבשת אל סף פשיטת רגל.
איינשטיין תאר אי-שפיות כמצב שבו אדם חוזר על אותה הפעולה ומצפה לתוצאה שונה; נראה שאין מתאים מכך לתאר את המחאה החברתית של 2013. התערבות המדינה מתגלה שוב ושוב כמפלה וכאכזבה, כאשר היא פוגעת באדם העובד ובשכבות החלשות. אולם המפגינים ממשיכים, כאחוזי אמוק, לדרוש עוד ועוד התערבות ממשלתית. הפתרון השפוי הוא זה שמבקש לצמצם את כוחה של הממשלה בחיינו, ומאפשר לנו להיות חופשיים ולחיות את חיינו כרצוננו; והרי אנו באנו ארצה כדי להיות עם חופשי.
– וידאו מההפגנה:
אריאל ויטמן, סטודנט למדעי המדינה ותקשורת וחבר הפורום הרעיוני של התנועה הליברלית החדשה.
המאמר התפרסם לראשונה באתר "מידה"