מאת: יהודה הראל | 30 בספטמבר 2015
AGRI1לאחרונה מלווה הרגשת משבר את החקלאות הישראלית ואת החקלאים הישראלים. הביטוי העיקרי למשבר הוא צימצום (במקרים קיצוניים אפילו איפוס) הפער בין מחירי התשומות לסוגיהן לפדיון עבור התוצרת החקלאית. החקלאים ונציגיהם תולים את סיבות המשבר בפער התיווך ובהתנהגות הממשלה.
פער התווך- הפער בין מחיר המוצרים החקלאיים אותו גובה החקלאי לעומת המחיר אותו משלם הצרכן הסופי.
"אשמת הממשלה"- מחירי המיים, ביטולי סובסידיות, חוסר תיכנון, הגבלת מספר הפועלים הזרים, התרת יבוא ממדינות בעלות עבודה זולה או חקלאות מסובסדת. ובכלל, מקובל לתלות כל משבר, כמו כל הצעת פתרון בממשלה.
בדברים הבאים ננסה להוכיח שהחקלאות הישראלית נמצאת רק בתחילתו של משבר מיבני, שאינו מיקרי או זמני. החקלאות הקיימת בישראל, ברובה, מתקרבת לסוף קיומה, ו"אינפוזיות" מסוגים שונים לא יוכלו להציל אותה לאורך זמן.
ממשבר מסוג כזה לא ניתן לצאת בעזרת עוד כספי סיבסוד, או עוד תקנות ממשלתיות.
מקור המשבר הוא שינויים דרמטיים בסביבה הרלבנטית של החקלאות הישראלית, ופיגור גדול בשינויים המבניים הדרושים כדי להתאים את החקלאות לסביבה החדשה.
גם החקלאות כענפים רבים אחרים במאה ה-21 חייבת להמציא את עצמה מחדש.
מה הן הסיבות למשבר?
מרד הצרכנים
הזעקה על יוקר המחיה עלתה לראש סדר היום של הציבור, התקשורת והפוליטיקאים. ודאי שהנושא לא עתיד לרדת מסדר היום בעתיד הנראה לעיין.
צרכני המזון הם כל תושבי המדינה ואין מתחרה לכוחם הפוליטי. הלחץ הפוליטי של המצביעים, הפוליטיקאים והתקשורת יביא בתהליך מהיר לביטול מכסי המגן, הרגולציות והתכנון (מכסות היצור). בכל עימות, בחקלאות כמו בתחומים אחרים, יכריעו האינטרסים של הצרכנים ולא של היצרנים.
תהליך דומה עבר ועובר על מרבית מוצרי הצריכה והוא כבר מורגש בכל מוצרי המזון.
הגלובליזציה
הגלובליזציה היא התופעה של יצירת שוק עולמי, התמחות מדינות בנושאים בהם יש להן יתרון יחסי וירידה רצופה של חומות המכס.
ישראל בעלת כלכלה מוטת יצוא לא תוכל להרשות לעצמה מכסים משמעותיים על היבוא.
ישראל מיבאת מיים מינראלים מאיטליה. הישראלים לובשים בגדים ונעליים של חברות אירופיות ואמריקאיות, המיוצרים במזרח הרחוק וקונים רהיטים שבדיים המיוצרים במזרח. אפילו הוצאות הספרים של הקיבוצים מדפיסות את ספרי הילדים הצבעוניים בסין. ישראל תצטרך להתרכז בנושאים ובמוצרים בהם יש לה יתרון יחסי. התהליך כבר נמצא בעיצומו, תעשיות הלוטק- (low-tech) נסגרות בזו אחר זו למרות זעקת העובדים.
תעשית הטקסטיל הישראלית עוברת למזרח הרחוק ולמדינות ערב, אבל אפשר ואולי צריך לפתח אופנה, עיצוב ומותגים ישראליים ואפילו מערכות סחר ושיווק בין לאומיים של אופנה.
המשק הישראלי עובר שינויים גדולים ולא פעם כואבים, להתאמתו לעולם הגלובלי. השינויים כוללים סגירת ענפים שלמים וגם צמיחה של ענפים ועסקים חדשים.
אין כל ספק שהתופעה הזאת תקיף גם חלק גדול ממוצרי החקלאות.
לאורך זמן לא יהיה ניתן למנוע יבוא מזון ומוצרי מזון ממדינות המסבסדות את החקלאות. אם מדינה זרה משקיעה את כספי משלמי המיסים שלה להוזלת המזון ומוצריו לצרכן הישראלי, אין סיבה למנוע זאת והצרכן הישראלי יקבל ברצון את המוצר המסובסד כמו את המוצר שנוצר בעבודה זולה.
ה commodities
מחירי ה commodities (סחורות בסיס, בעיקר חומרי גלם ומוצרי חקלאות חסרי זהות ומיתוג, המזוהים רק באיכותם ונמכרים לפי משקל, מספר או נפח כמו ברזל, נפט, חיטה ונייר) בירידה, כולל אפילו מחירי הנפט והגז. הדרך היחידה להרוויח מיצור commodities היא להוריד עד למינימום את הוצאות היצור, להסתפק באחוז רווח מינימאלי וליצר בנפח של מאות מיליונים. כל אלה בלתי אפשריים בישראל בכלל ובחקלאות בפרט. (מים יקרים, שטחים מוגבלים ועבודה יקרה). מרבית החקלאות הישראלית מתבססת על יצור commodities.
כמו תעשיות הטקסטיל ומרבית התעשיות הישנות גם מרבית החקלאות הישנה של יצור ה commodities נמצאת בירידת רווחיות, הקטנת הייצור ולעיתים גם חיסול.
כמו התעשיה גם החקלאות נדרשת להמציא את עצמה מחדש.
ההתרכזות ביצור commodities חיסלה לחלוטין את האפשרות לפרנסה ממשק משפחתי, ה"נחלה" נעשתה למושג ריק מתוכן ממשי והחקלאים הפכו למיעוט קטן גם במושבים.
חולשת החקלאים
החקלאות מהווה פחות משני אחוזים של התוצר בישראל. בשנות השישים היו החקלאים בישראל 20 אחוזים מכוח העבודה ובשנת אלפיים רק שני אחוזים, שקרוב לשליש מהם עובדים זרים. ב1950 החקלאות היתה למעלה מ 60 אחוזים מהיצוא הישראלי ואילו היום היצוא החקלאי אינו יותר משני אחוזים מהיצוא. והירידה נמשכת…
אין פלא שכוחם הפוליטי של החקלאים,שהיה פעם משמעותי נמצא בירידה תלולה. הדבר מתבטא במספר החקלאים בכנסת ובממשלה ואפילו בהעלמות חברי הקיבוץ מסיעת מר"צ בכנסת. גם משרד החקלאות כבר אינו "משרד החקלאים". למאבק על נתח מתקציב המדינה לטובת החקלאים, לסיבסוד ענפים מפסידים ולחומות מכס בפני יבוא מזון, אין תוחלת.
סופו של אתוס
אתוס השיבה לחקלאות ולקרקע, ההתיישבות ו"מלחמת המזרע בישימון", מלווה את הציונות והמדינה מראשיתם.
כיום האתוס של החקלאות וכיבוש השממה מתחלף באתוס ה"ירוק" של שמירת הטבע, כאשר דיונות ואדמה זרועת סלעים וקוצים עדיפות על שדות ומטעים. הכשרת קרקע, שאיבה והכנסת מים לצינורות, ההתיישבות והחקלאות נתפשות כאויבות הטבע והסביבה. שימור השממה הופך למטרה לאומית.
מדינת ישראל קבעה בכל תכניות המתאר שתהליך ההתישבות (הקמת ישובים חדשים) הסתיים ומעתה יש להסתפק בהרחבת ישובים קיימים.
קריאת החקלאים להתחשב בתפקידה של ההתישבות בהקמת המדינה ועיצוב גבולותיה אינה נתפשת כרלבנטית.
סופה של "עבודת האדמה".
"אז בבית הספר/ על הקיר תמונה/ והאיכר חורש בה/ את האדמה"… עלי מוהר
עבור מרבית העבודה בחקלאות לא ניתן לשלם מעבר לשכר מינימום.
הנוער הישראלי כבר אינו מקבל את האידיאלים הישנים של "פרולטריזציה", עבודת הכפיים בשכר נמוך בחקלאות ובתעשיה, עבודה ליד פס הייצור במפעל, בחום הקיץ בחממה, ועל הטרקטור בשדה. הדבר נכון גם אצל בני הקיבוצים והמושבים. אפשר לראות בזה אסון או יתרון, בכל מקרה זו עובדה. למעלה משליש המועסקים בחקלאות הם עובדים זרים והחקלאים דורשים מהמדינה ליבא עוד ועוד עובדים לחקלאות.
אולי יהיה זה נכון שבמקום לקונן על כך שהנוער לא מוכן לעבוד בחקלאות שלנו, לעבור לחקלאות המתאימה לנוער שלנו.
אז איך לא לפעול?
משבר החקלאות הולך ומחריף והחקלאים ונציגיהם נדרשים לשאלה "מה לעשות?"
החקלאים, אירגוניהם ונציגיהם רואים את הממשלה כאשם העיקרי במשבר ומשוכנעים שעל הממשלה למנוע את המשבר.
הדרישות מהממשלה כוללת סיבסוד ישיר, סיבסוד המיים, מכסים מונעי יבוא, סיבסוד ההשקעות, עידוד היצוא, "תכנון" (הכוונה לרגולציה של היצור והגבלתו למכסות) וראיית ערכה וחשיבותה של החקלאות מעבר למשמעותה הכלכלית.
תמיכת הממשלה בחקלאות, לפי חישובי ה OECD הכוללים את כל סוגי הסיוע, היא 12 אחוזים מהיצור. זו תמיכה נמוכה יותר מאשר התמיכה ברבות ממדינות המערב ובעתיד היא אינה צפויה לעלות.
לדרישות למניעת יבוא ולמשאבים מהמדינה אין סיכוי לאורך זמן מהסיבות שהוזכרו למעלה, הסיבסוד לא יעלה, הוא עתיד לרדת, ובנוסף לכך יתכן שהנזק של הסיבסוד רב מהתועלת.
עקב משבר כלכלי קשה ביטלה ממשלת הליבור של ניו זילנד ב 1984 את כל הסובסידיות, ותימרוץ היצוא לחקלאות ולחקלאים. הסיבסוד שהיה כ 30 אחוזים מהכנסות החקלאים, בוטל לחלוטין ובבת אחת. הובטח סיוע לחקלאים שינטשו את החקלאות. החקלאים הגיבו על החלטות הממשלה בהפגנות סוערות שלא הועילו. היתה הערכה ש10 אחוזים מהחקלאים יאלצו לפרוש מהחקלאות. בפועל פרש רק אחוז אחד. התוצאה המפתיעה של ביטול הסיבסוד היתה התייעלות רבה של המשק החקלאי שהחל לעמוד מול הצרכנים והסביבה האמיתית של השוק ולא מול משרד האוצר. בוטלו עסקים וענפים מפסידים, הוכנסו שיטות חדשות וגידולים חדשים, ירד השימוש בחומרי הדברה ודשנים. הפרודוקטיביות (הפריון של העבודה) של החקלאות עלתה ב 1.9 אחוזים מדי שנה. היצור והריווחיות של החקלאות היו בעליה. היום חקלאי ניו זינלנד אינם דורשים את החזרת הסובסידות.
הסיועים, תקציבי הסוכנות, מחיקות החובות, והאשראים הגדולים שניתנו לקיבוצים ולתנועות הקיבוציות בזכות זכויות העבר והכוח פוליטי, דחו במשך שנים את השינויים מכל הסוגים שנעשו סוף סוף רק בעקבות המשבר והפסקת התשלומים. ("כידוע, אין דבר המחדד את המחשבה כמו הגיליוטינה…"). המשבר, הפסקת הסיוע הממשלתי והבנקאי והשינויים שנעשו בעיקבותיהם הפכו את מרבית המשק הקיבוצי לרווחי.
סיבסוד מפעל המתכת "סולתם" לא היה הפתרון הנכון, בזמנו, למשבר ביוקנעם. גם תשלומים חוזרים ונשנים ל"פרי הגליל" אינם הדרך לקידום חצור.
איך כן לפעול?
AGRI2
חדשנות
בישראל החקלאות הישנה של יצור מזון תוכל להתקיים בעתיד רק בעזרת חדשנות רצופה (כל חדשנות היא זמנית…) בגידולים מיוחדים, במציאת נישות יחודיות, באגרו-טכניקה שתחסוך בעבודה ובהוצאות וכו'.
החדשנות מחייבת הכרה רצופה של השוק בעולם ובארץ, מעקב אחר חידושים בעולם ובחינת התאמתם לתנאים המקומיים. קשר הדוק ורצוף של המדענים והמידענים העוסקים בחדשנות עם החקלאים חיוני לחדשנות. לחקלאים יש שפע רעיונות והצעות לחידושים וההצעות זקוקות לניפוי, בדיקה ופיתוח.
החדשנות וזיהוי הנישות היחודיות הם תהליך רצוף שאינו מסתיים, היות שחידוש הוא רק זמן קצר חידוש, וכל נישה מוצלחת פוסקת להיות נישה.
החדשנות לא תספיק ויש צורך "להמציא את החקלאות מחדש": להרחיב את המושג "חקלאות" ואת העיסוק בחקלאות לתחומים נוספים.
תשומות לחקלאות
תשומות לחקלאות כוללות זנים, זרעים, גזעים, משתלות, הגנת הצומח,אגרו-טכניקה, אגרו גנומיקה, ווטרנריה, מזון ותרופות לבעלי חיים, קירור, השקיה, מחקר ופיתוח, ביטוח, ניהול, הדרכה, שיווק ומסחר בין לאומיים של מוצרי חקלאות. החקלאים מתאוננים שהתפוקות זולות והתשומות יקרות, המסקנה המתבקשת היא להיכנס ליצור תשומות לחקלאות ובגדול !
דוגמאות (ואין הרבה…): חישתיל, נטפים, הזרע, ביצי הרביה של קבוצת יבנה, ביופט של מעברות, ומכוני החליבה של אפיקים. ביצור commodities יהיה, לרוב יתרון לעולם השלישי, אך בפיתוח ויצור תשומות, בעיקר תשומות מתקדמות, יכול להיות לנו יתרון והשוק הוא בכל העולם.
צמיחת החקלאות בעולם, וכיוון המחקר והפיתוח, יתמקדו בשני כיוונים: במזרח הרחוק, באפריקה ובעולם השלישי הנושא העיקרי הוא מזון ומים לאוכלוסיה ולמיליארדי בני האדם שיתווספו לאוכלוסיה בעשורים הבאים. במערב מטרת האכילה כבר אינה פחממות לקיום וכבר לא רק הנאה קולינרית ממזון גורמה, אלא בעיקר בריאות. שוק המזון מראה התעניינות גוברת והולכת במזון בריאות, בהפסקת השימוש ברעלים, בוויטמינים אזוטריים, בנוגדי חימצון, בחסרי גלוטן, באומגה, בסיבים בריאים, במדכאי הזדקנות ובמוצרים דלי שומן, קלוריות וסוכר. על החקלאות מוטלים עוד ועוד הגבלות "ירוקות".
החקלאות החדשה בישראל יכולה למכור לשתי המגמות תשומות של מחקר ופיתוח,ביוגנטיקה, זרעים, זנים, שתילים, מיכון, מערכות השקיה ותכנון.
Postharvest
Postharvest קוראים לכל התהליכים שעוברים מוצרי החקלאות בין יצורם לבין הצרכן הסופי: תכנון, עיצוב ופיתוח המוצר, עיבוד, עיצוב אריזה, קירור, שיווק יבוא ויצוא, ומכירה.
דוגמאות: יין (למכור ענבים בבקבוקים איכותיים), שמן, תבלינים, תרופות, בשמים, מוצרי בשר ונקניקים, קונפיטורות, גבינות איכותיות, מעדני חלב, סיידר ועוד ועוד..
דוגמאות למכירת התוצרת החקלאית לא כחומר גלם: הענבים של ישובי הגולן, הזיתים של קיבוץ גשור, הרפת של יטבתה.
לא למכור את המוצרים בשוק הסיטונאי במיכלי תפזורת, אלא באריזות שי, בצינצנות, בקבוקים,ובקפסולות.
השיווק, המכירה, היבוא, היצוא והמסחר הבין לאומי במזון ומוצרי חקלאות הם חלק מהחקלאות, במובן הרחב של המונח "חקלאות". החקלאים נוהגים להתאונן על "פער התיווך", אבל במקומות בהם אין פער תיווך והאיכר מעמיס את היבול על החמור ומוכר אותו בעצמו בשוק, שם נמצאים החקלאים העניים ביותר. הרווחיות הגבוהה וחשוב לא פחות, העבודה המקדמת והמעניינת היא בעיצוב, בתכנון במימון, ביעוץ המשפטי, בשיווק ובסחר המקומי והבין לאומי של מוצרי החקלאות. אין סיבה שהחקלאים ישאירו דוקא את החלק הזה לאחרים.
במקום להפסיד במלחמה האבודה ביבוא המזון, החקלאים יכולים לנצל את יתרונותיהם היחסיים ולבצע את יבוא המזון.
בדרך כלל הרווחיות עולה ככל שמתקרבים לצרכן הסופי. כיום נמצאים החקלאים בתחתית שרשרת הערך ומתאוננים על רווחיות נמוכה. החקלאים חייבים למצוא את הדרכים להתקרב ולהגיע עד לצרכן הסופי. יתכן שהשיווק האינטרנטי מצביע על אפשרויות מעניינות. גם שילוב מכירה עם תירות חקלאית היא אפשרות, ואולי גם שותפות ברשתות השיווק.
מוצרים נלווים
תיירות חקלאית: היתרכזות מרבית האוכלוסיה בערים הגדולות עושה את הכפר והחקלאות לאטרקציה תיירותית. חקלאות חדשנית מבחינה אגרו-טכנית, וגידולים חדשים יהיו אטרקציה מיוחדת. התיירות החקלאית תכלול סיורים, השתתפות בעבודה, קטיף עצמי של פירות, ירקות ופרחים, צילום, אומנות ולימוד. גם התרבות של החגים החקלאיים המסורתיים (שבועות, ביכורים, טו באב בכרמים וטו בשבט ) ושל חגים ופסטיבלים חדשים תהיה חלק מהתירות החקלאית.
התיירות החקלאית בהקף משמעותי תתן לחקלאי הכנסה שאינה חשופה לפגעי טבע ומזג אוויר.
חינוך חקלאי: לעבודה החקלאית, לקשר עם האוויר החופשי, הטבע, הקרקע, הצמחים, בעלי החיים ותהליכי הצמיחה יש ערך חינוכי מיוחד. החינוך החקלאי הכולל עבודה וחקר, הוא אופציה אטרקטיבית מבחינת הכנסה ותעסוקה מתקדמת לחקלאים בסביבת הערים.
הסביבה האנטי חינוכית והסכנות לילדים ולנוער בערים הגדולות ביחד עם התעסוקה האינטנסיבית של שני ההורים מביאים לתחייה של הפנימיות האיכותיות לנוער כפי שהיו בעבר כדורי, מקווה ישראל ובן שמן. שוב נוצרת האפשרות לפנימיות חקלאיות גם בפרפריה.
דוגמא מעניינת: הפנימיה של בית הספר התיכון בקיבוץ עין שמר, כאשר החינוך וגם הלימוד מבוססים בחלקם הגדול על עבודה וחקר בחממות.
חקלאות כמוצר צריכה: בעבר שאינו כל כך רחוק רוב בני האדם חיו בכפר ועסקו בחקלאות. המעבר של מרבית האוכלוסיה מהכפר לעיר והמציאות בה 99 אחוזים מהמעוסקים עובדים בשרותים ובתעשיה ולא בחקלאות, הביאו לאטרקטיביות מחודשת של העבודה החקלאית ויצור המזון.
כמעט כל העובדים, כולל עובדי היצור, במדינות המפותחות אינם עובדים עבודה פיזית. הדבר הביא לפריחת מכוני כושר, מאמנים אישייים, יוגה וטאי צ'י. במדינות המפותחות תם עידן הרעב וכל סוגי המזון מוצעים לאוכלוסיה בכל שעות היום והלילה בבית, ברחוב, בעבודה ובבילוי. הדבר הביא לדיאטות של הרעבה, ל"תעשיה" של הרזייה,למזון נטול קלוריות, לצימחונות ולטיבעונות. כדי לנוע ממקום למקום כבר לא משתמשים ברגליים אלא במכונית הפרטית, במעלית ובתחבורה הציבורית והדבר הביא לתעשיה של אופניים, מרוצים המוניים, שבילי הליכה, טיולים, ו"טרקים".
תוצאה דומה גם להתרחקות מרבית האוכלוסיה מהחקלאות ומהכפר. במדינות המפותחות מופיעה חקלאות אורבנית על הגגות, המרפסות והמגרשים הפנויים. גינות קהילתיות ומשפחתיות בהן מגדלים ירקות ופרחים נעשו מיצרך מבוקש. יש ביקוש גדל והולך לבית בכפר, או בפרבר, בצרוף חלקה קטנה בה מגדלים בעזרת הילדים ירקות, תבלינים ופרחים לצריכה עצמית. בארצות הברית נקראת התופעה PTF- Part Time Farmers . החקלאות האורבנית וה"חקלאים" לאחר שעות העבודה צורכים משאבים הולכים וגדלים של כלי עבודה והשקיה, שתילים וזרעים וידע והדרכה, אותם יכולים החקלאים לייצר ולשווק. בכפרים יהיה מקום לאוכלוסיות שהעיסוק החקלאי אינו מקור פרמסתם העיקרי.
איך עושים את זה?
כמובן שאין לי מושג "איך עושים את זה". כתבתי רק כמה הנחות על סופה של "החקלאות הישנה"- חקלאות ה Commodities, וכמה השערות על החקלאות החדשה שתתאים לסביבה החדשה של ישראל של המאה ה-21.
אי אפשר לנחש האם ואיך יראה המעבר לחקלאות החדשה ועד כמה צריך להעמיק המשבר כדי שיתחולל השינוי.
בכל זאת כמה הערות:
אין זמן! המשבר כבר בעיצומו והחקלאות מדממת. האלטרנטיבה לחקלאות החדשה היא צימצום גדול של החקלאות ופגיעה אנושה בישובים החקלאיים.
החקלאות החדשה לא תיווצר על ידי החקלאים הוותיקים, אולי על ידי הדור הצעיר בקיבוצים ובמושבים. מרבית הנושאים של החקלאות החדשה מחייבים התארגנויות חדשות, והתארגנויות מסוג חדש של החקלאים, בשונה ובנוסף לאגודות החקלאיות השיתופיות, לארגונים האזוריים ולשותפויות מהסוגים הקימים.
המימון לחקלאות החדשה לא יגיע מהממשלה ויהיה צורך ליצור מסגרות שונות לשיתוף ההון הפרטי.
עזרת המדינה צריכה להיות בעיקר במימון המחקר והפיתוח, ובסיוע לחקלאים וותיקים שלא יוכלו למצוא את מקומם בחקלאות החדשה.