חווית המחיה של ילדה בת עשר שהגיעה מדרום אמריקה הענייה אל ישראל העשירה והחופשית.
הייתי ילדה, אמנם ילדה רגישה, אך ילדה. עליתי לארץ בגיל 10 מאורוגוואי (למעשה אני ילידת הארץ, אך מגיל שנתיים ועד גיל 10 גדלתי בחו"ל).
באורוגוואי היה עוני, היו לפעמים ימים אפורים, אך היתה גם הרבה חמלה, שמחה, טלוויזיה ואכפתיות.
אני זוכרת כי כאשר חזרנו ארצה, האנשים שהגיעו אתנו, פניהם השתנו לחלוטין בארץ. מפנים מאירות ומטופחות, לפנים יגעות.
מה שכן, המון סיסמאות הסתובבו באוויר כאן בארץ המולדת… סיסמאות ש"כולנו שווים", ו"כולנו חופשיים". אבל אני נתקלתי בדברים שגרמו לי הלם.
הנה כמה דוגמאות:
לא היתה טלוויזיה!!!
לא הכירו את החיפושיות, או יותר נכון, כמעט לא שידרו אותם.
לרקוד טוויסט, כך בשביל הכיף, זה נחשב ממש חטא בל-יכופר.
כן – אני יודעת שאלו "שטויות", אבל החיים מורכבים מרגעים של שמחה, של מוסיקה, של כיף ומרגעים של חירות ולא מסיסמאות ריקות מתוכן שנאמרות גבוהה-גבוהה.
אני זוכרת את בתי הספר כאן (ומדובר על בתי ספר בשכונות נורמטיביות לחלוטין!).
אנחנו הילדים נצטווינו להרים את הכיסאות, כי כולנו "נוטלים חלק בניקיון, כי כולנו שווים ואין הבדל בינינו ובין השרתים" (השרתים, אגב, היו ממש מגעילים אלינו).
אבל בפועל, ניצלו אותנו ולא למדנו לשרת אלא להיות בוטים וקשים ונצלניים. באורוגוואי למשל, אף פעם לא היינו צריכים להרים את הכיסאות, והמורים חייכו אלינו ועזרו לנו ונתנו לנו תחושה של אכפתיות ושל שירות, וכך היו גם השרתים, שאפילו ברכו אותנו לשלום ולפעמים גם "גערו" בנו אם התלכלכנו, וכך גם אנו, הילדים, למדנו לשרת זה את זה ולהיות אכפתיים בינינו.
בארץ דיברו גבוהה על "לשרת", אבל בפועל, כאשר ביקשנו משהו מהמורים, הם היו אומרים לילדים להיות "עצמאיים", כי כאן יש "חופש", זו "ישראל החדשה", כאן זה לא אירופה… על הילדים ללמוד להסתדר לבד.
לכן, בהפסקות, לא היו מורים שהשגיחו והושיטו-יד בעת הצורך, כי "כולנו עצמאיים". הם העדיפו להישאר בחדר-המורים ולשתות תה… שוב – אני מדברת על שנות ה-60, איני יודעת איך זה עתה.
באורוגוואי היו מורים שראו בהוראה ייעוד, ונשארו (אם היה צריך) עם הילד כדי לסייע לו, גם אחרי שעות הלימודים. כשנסענו לטיולים, הסבירו לנו להיות באוטובוס בשקט, כי אח"כ, כאשר נרד, נוכל להשתולל. גם הסבירו לנו לשמור על הניקיון הבסיסי כשאנו הולכים לשירותים, ואכן, בבית הספר הציבורי (ואח"כ הפרטי) בהם למדתי השירותים היו נקיים והיה תמיד נייר-טואלט.
לא אשכח את ההלם כאשר נכנסתי לראשונה לשירותים בבי"ס בארץ, בארץ "הילדים החופשיים".
אחסוך תיאורים גרפיים, במיוחד של הדברים שהשאירו הבנות הבוגרות יותר, שהיו מגיל 12 ומעלה, רק אסתפק בלאמור, כי נייר טואלט לא היה כלל בנמצא!
מה עוד אוכל לספר על התקופה ההיא של שנות ה-60 וה-70 בישראל?
היה מחסור חמור במצרכי מזון שנחשבו "מיותרים" – אם זה תבלינים שהיו בכל בית באירופה (כגון בזיליקום, אורגנו וכיוצ"ב), ואם זה מחירי החמאה דאז שהיו פי-ארבעה!!! ממחיר המרגרינה, ואם זה סוגי בשר אכילים (אגב, גם כיום אין בנמצא בארץ בשר קפוא של חלקי פרה אחוריים, וזה בזיון משל עצמו), ואם זה המונופול הבלתי-נסבל של "תנובה" שאף היתה מאיימת על מכולות וכופה עליהן לקנות מסחורותיה ולא מסחורות מחלבות קטנות.
ואם נשאל חקלאיים משנות ה-60 וה-70, ניווכח לדעת שגם עליהם נכפה לשווק את תוצרתם רק באמצעות המועצה (של תנובה?) ולא חלילה באופן עצמאי.
והיחס בחנויות, במסעדות, בבתי-הקפה – ניתן לסכם בשתי מילים: או שהיה יחס בוטה וחצוף או שלא היה יחס כלל. כמובן שאם הזדהית עם מפלגת השלטון, זכית להמון הקלות במציאת עבודה וכיוצ"ב (אני יודעת, נתקלתי בזאת אישית, ודווקא לטובה).
חייבים גם לומר שלא הכל היה זוועה… אבל השיטה הקפיטליסטית עדיפה אלף אלפי מונים על הסוציאליסטית. אין בכלל מקום להשוואה! ואם לא מאמינים – נא להשוות בין המצב הכלכלי בארה"ב (עם כל הצרות שלה) ובין המצב הכלכלי בקובה.
הבעיה היא כי את המדינה הקימו הסוציאליסטיים (ועל כך יש להם זכויות רבות) ועד היום הם מקוננים כי "לקחו לנו את המדינה", והקפיטליסטיים לא הצליחו למנף את האג'נדה שלהם.
גם כיום, לצערי, כל פעם שהדברים לא הולכים כפי שהסוציאליסטיים רוצים, הם זועקים "הלכה הדמוקרטיה", אבל אם זה להיפך, הם זועקים "חופש וזכות הדיבור". בקיצור – חומר (עצוב) למחשבה.
שולמית רז