בימים כתיקונם קשה למצוא הבדלים בולטים בין תפיסת העולם הליברלית (או הליברטריאנית, בשימוש האמריקאי) לזו השמרנית. בארה"ב עוד משנות החמישים של המאה הקודמת שתפו השמרנים והליברלים, למרות המחלוקות ביניהם, פעולה כנגד האויב הסוציאליסטי המשותף, במה שכונה מִזּוּגיּוּת (Fusionism). קווי הדמיון האידיאולוגיים המשותפים – מאבק למען שמרנות פיסקאלית, שוק חופשי והסרת חסמים כלכליים – הספיקו כדי לשמור על ההִתּוּךְ בין תפיסות העולם השונות. הנישואים ידעו קשיים רבים לאורך השנים, בעיקר לאור מדיניות הממשלות הרפובליקניות של העשורים האחרונים, שהייתה מאופיינת במיליטריזם ומעורבות חוץ אינטנסיבית, מה שזכה לביקורת ליברלית נוקבת. עידן הנשיא ברק אובמה והחוב הלאומי האמריקאי שהרקיע שחקים תחת כהונתו חידש את הרומן האידיאולוגי בין הליברליזם לשמרנות, אך דומה כי מחלוקות בנושאים אזרחיים, כמו המלחמה בסמים, נישואים חד-מיניים, ומעורבות הממשל בענייני מוסר, מעיבות על הדרך העתידית המשותפת.
גם בארצנו הקטנה נרשם שיתוף פעולה פורה בין הימין השמרני לכוחות הליברלים, כצפוי בעיקר סביב סוגיות כלכליות. אתר "מידה", למשל, מגדיר עצמו כ"שמרן-ליברל" (ביטוי ישראלי ל"מִזּוּגיּוּת" האמריקאית), והוא נוהג לארח הן כותבים שמרנים והן כותבים ליברלים. גם בישראל – כמו בארה"ב – המחלוקות מתעוררות בנושאים אזרחיים. בשבועות האחרונים ניטשו קרבות ברשתות החברתיות סביב סוגיית הלגליזציה של קנאביס, שהגיעו לשיאן סביב "ליל הבאנגים הגדול" – הפגנה למען לגליזציה שנערכה ביום המריחואנה הבינלאומי מול משכן הכנסת בירושלים. שאלת הלגליזציה מהווה הזדמנות לחדד את ההבדלים הרעיוניים בין השמרנות לליברליזם, ולליברלים כמוני להשיב על הביקורת השמרנית שמוטחת בליברליזם.
שמרנים רבים רואים בליברליזם אידיאולוגיה ניהיליסטית, ריקה מערכים ועקרונות, אשר במסגרתה "הכל הולך" ואיש הישר בעיניו יעשה. אך ראיה זאת שגויה מיסודה: לליברל אידיאלים מוסריים ברורים ולעיתים אף נוקשים, אולם אין הוא סבור – בניגוד לשמרן – שתפקידה של המדינה לכפות (קרי, להשתמש באלימות) ערכים אלה על החברה בכללותה או על חברים "סוררים" בתוכה. ליברלים רבים, למשל, אינם משתמשים בסמים ואף סבורים כי יש לגנות את השימוש בהם, אך אף-על-פי-כן מתנגדים להתערבות המדינה בחייו הפרטיים של אדם, גם אם הוא מזיק לעצמו. דוגמה זו ממחישה את הערכים הליברלים המרכזיים: סובלנות ואי-תוקפנות. האמונה בסובלנות גורסת כי יש לאפשר לאנשים להגשים את הווייתם ואושרם בדרך בה הם רואים לנכון, ועקרון אי-התוקפנות מתייחס לאיסור על הפעלת כוח כנגד בני-האדם שלא על מנת למנוע נזק או פגיעה באחרים. עקרונות ליברלים אלה אינם ביטוי לניהיליזם, אלא לראיה כי בני-אדם הנם פרטים הראויים ליחס שוויוני ואוטונומי, כל עוד הם מכבדים את זכותם של אחרים ליחס דומה.
השמרנים – כשמם כן הם – חוששים משינויים תרבותיים מרחיקי לכת ומטיפים כנגד תמורות חברתיות לא-מבוקרות. התרת תהליכים אלה עלולה, אַלִּיבָּא דְשמרניםּ, להוות מדרון חלקלק שסופו השלכות הרות אסון לחוסנה של החברה וליציבותה. כך, למשל, הזהיר עורך "מידה" רן ברץ בעמוד הפייסבוק שלו כי "בסוף תהליך הלגליזציה הליברטריאני/פרוגרסיבי שעובר על המערב עומדים גילויי העריות". בעז לוי, עורך מדור הדעות ב"מידה", הזהיר אף הוא בעמוד הפייסבוק שלו כי "בעולם ליברטריאני… לזונות יש דלפקים באמצע הרחוב כמו למפעל הפיס, ובתי הבושת הנחשבים נותנים חסות למהדורת החדשות המרכזית; הירואין וקוקאין נמכרים בקיוסקים, ונערים שוכבים על המדרכות עם ורידים מחוררים; גלדיאטורים נלחמים עד מוות, מרצונם החופשי, בקולוסיאום לתשואות ההמון; ועניים מוכרים, באמצעות חוזה כשר למהדרין, את הכבדים, הכליות והלבבות שלהם כדי לפרנס את משפחתם".
טיעוני "המדרון החלקלק" השמרנים ממחישים שוני חשוב נוסף בין השמרנות לליברליזם. בעוד שעל פי הגישה השמרנית "מי שדורש שינוי צריך להסביר מדוע הדבר רצוי לחברה", העמדה הליברלית גורסת כי על המתנגדים לשינוי (קרי, התומכים בהגבלת החירות) מוטלת חובת ההוכחה להציג נימוקים כבדי משקל להצדקת עמדתם. עם זאת, ברוב במקרים האקטואליים שעומדים במחלוקת קשה למצוא עדויות חותכות ומשכנעות להשפעות ההרסניות של התהליכים החברתיים המדוברים, על אף נבואות השחור השמרניות. זוכה פרס נובל לכלכלה פרידריך האייק (ואחת הדמויות המשפיעות ביותר הן על התנועה השמרנית והן על זו הליברלית) הביע עוד בשנת 1960 בחיבורו "מדוע אינני שמרן" את מחאתו כנגד נטיית השמרנים להתעלם ממידע חדש ומבוסס כאשר זה סותר את אמונותיהם או עלול להוביל להשלכות לא-רצויות בעיניהם. אכן, מחקרים רבים שבחנו את ההשלכות של לגליזציה של סמים, זנות והימורים הפריכו את מרבית החששות שהועלו ביחס אליהן. עד כה, לא דומה כי הידע המצטבר בנושא המצביע על יתרונות ברורים ללגליזציה של "עבירות ללא קורבן" משפיע על העמדה השמרנית המסורתית בנושא.
קובלנה נוספת שמשוגרת מצד שמרנים היא שליברלים מבזבזים אנרגיות מיותרות על מאבקים אזרחיים שוליים, במקום לרכז כוחות בזירות גורליות בהרבה, כמו כלכלה ובטחון. כותב רן ברץ: "בארץ הליברטריאנים אומרים: 'ממשלה תני לנו לעשן סמים!' או 'ממשלה תני לנו לא להתגייס לצבא!' ורק מעט ישראלים… קונים את זה כמסר פטריוטי ורציני לטובת האומה". גם השמרנים האמריקאים נוהגים לבקר את העיסוק האינטנסיבי של ליברלים ב"ליברטריאניזם תרבותי", שנתפס בעיניהם כפחות רלוונטי ואפילו מגוחך לנוכח האתגרים העומדים בפני האומה. אבל בעיני הליברל הסוגיות האזרחיות אינן נופלות בחשיבותן מאלו הכלכליות ואפילו הביטחוניות. כליאה של עשרות אלפי אזרחים בשנה בגין עבירות סמים, "עבירה" שצריכה להיות חוקית כמו צריכת אלכוהול, אינה יכולה להיתפס כסוגיה משנית מצד המצדדים באידיאולוגיה של סובלנות ואי-תוקפנות. כך גם גיוס בכפיה של צעירים לצבא, איסור על מכירה וולנטרית של איברים להשתלה, שלילת זכותם של אזרחים להמר בקזינו או לקנות שירותי מין בתשלום, צנזורה על תכנים אלימים ופורנוגראפיים, וכיו"ב.
מוסכם – הן על השמרן ועל הליברל – כי חברה איתנה ומלוכדת זקוקה לערכים ומוסר, אך הליברל שונה מהשמרן בכך שהוא אינו מכיר במדינה ככלי לגיטימי לביסוס אופי החברה הרצוי. הליברליזם גורס כי בנושאי חברה ומוסר (כמו גם בתחומים אחרים) יש להעדיף תמיד השפעה באמצעות דוגמה ומופת על פני שימוש בכפיה ואלימות. בכך שונה הליברליזם מהותית הן מהצד הימני-שמרני והן מהצד השמאלי-סוציאליסטי של המפה הפוליטית, ויש לברך על ההזדמנות העכשווית להדגשת הייחודיות של הפרספקטיבה הליברלית.