התכנית הכלכלית החדשה – אין חדש תחת השמש

הבחירות לכנסת ה־19 הוקדמו ממועדן המתוכנן, אוקטובר 2013, לחודש ינואר 2013 בדיוק בשל הקושי של ממשלת נתניהו לקבל את ההכרעות הכלכליות החיוניות למשק הישראלי. היו החלטות שדרשו את היכולת לבצע רפורמות מבניות קשות: לעמוד מול הוועדים הגדולים, להפריט את הנמלים, לאחד רשויות, לסגור תאגידי מים מיותרים, לפצל את חברת החשמל, לבטל משרדי ממשלה מיותרים, לקצץ תקציבים בתחומי הביטחון ולפתוח את השוק לתחרות ולהשקעות למרות ההתנגדות של לובי "המחוברים".

למרבה הצער, כבר עם תחילת דרכה של הממשלה החדשה אנו מגלים כי מתחת למעטה הנחרץ של הדיבורים הרמים, ולמרות הכוח האלקטורלי שהופקד בידיה, פונה ממשלת ישראל לפתרונות הקלים, הפופוליסטיים והמסוכנים של הגדלת מסים והרחבת המעורבות הממשלתית בשוק, תוך כדי שהיא עושה מעט מדי, אם בכלל, בכל הכרוך ב"יציאה מן הדלי" – כלומר, בשחרור המשק לשגשוג ולחופש כלכלי.

במקום לשחרר את השוק להשקעות פרטיות הודיע, לדוגמה, שר האוצר על כוונתו למנוע מתאגיד הענק פוטאש הקנדי להשקיע בישראל. זה, מצידו, הבין את הרמז וביטל את תוכנית ההשקעה של 5 מיליארד שקלים ונסוג מכוונתו לקדם את רכישת כיל. מהלך כזה מבשר רעות גם ביחס להשקעות הבינלאומיות העצומות הנדרשות לפיתוח משק הגז בישראל. אלו הן השקעות התשתית הענקיות שהיו מסוגלות להמריץ את הפעילות במשק ולהפחית את יוקר המחיה בישראל. 

למרות הדיבורים על פוליטיקה אחרת ועל אחריות כלכלית, מעדיפה הממשלה לדחות את הצעדים הקשים והכואבים. "תסתכלו על יעד הגירעון של 2014, הוא עומד על שלושה אחוזים", הסביר יאיר לפיד למבקריו בפייסבוק, "מדוע? כי אני מצמצם את החוב שיצרו אחרים". נכון, את החוב יצרו ממשלות העבר, אבל הוא עובדה קיימת ובהגדלתו לכדי 4.6% בעתיד הקרוב אין שום צמצום אלא הולכת שולל. לא רק שלא נפחית באופן משמעותי את יוקר המחיה ונשלם יותר מסים, אלא שחלק הארי של כספי המסים הללו יופנה לכיסוי החוב והריבית התופחים, שגם אנו וגם ילדינו נשועבד להם.

התקציב שפורסם מלמד כי ממשלת ישראל לא אזרה את האומץ "לצאת מן הדלי". לא בטוח שלעתיד הזה פיללנו.