בטח לא שמעתם על כך, אבל המלחמה בעישון הסתיימה כבר מזמן בניצחון מוחץ. המודעות הגוברת לנזקי עישון הסיגריות הובילה לירידה תלולה בשיעור המעשנים בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט. מעשנים רבים הגיעו למסקנה כי ההנאה שהם מפיקים מעישון אינה משתלמת לאור הסיכונים הבריאותיים הנגרמים מכך והחליטו להפסיק לעשן. גם המלחמה בעישון הפסיבי נחלה הצלחה לא מבוטלת, וכיום הסיכון של לא-מעשן לסבול מ"עישון כפוי" במקומות ציבוריים הוא קלוש. זאת לאור החקיקה הרחבה האוסרת על עישון במקומות כגון משרדי ממשלה, סניפי דואר, כיתות לימוד, בתי חולים, תחנות אוטובוס, שדות תעופה, ועוד (להוציא מקומות ייעודיים לכך).
המלחמה בעישון אולי הוכרעה, אבל מתברר שהמלחמה במעשנים רק בראשיתה. ההישגים הרבים שהוזכרו לעיל וההפחתה המשמעותית באחוז המעשנים באוכלוסיה לא הניחו את דעתם של מנהיגי מסע הצלב כנגד העישון, והם פנו לכיבוש היעד הבא: מירור חייהם של המעשנים והטלת מגבלות חסרת-פרופורציות על יכולתם ליהנות מ"חטא" העישון החביב עליהם.
אכן, האיסור על עישון החל עד מהרה לחרוג מעבר לגבולות המרחב הציבורי, והתרחב גם למקומות פרטיים למהדרין. ביולי 2007 התקבלה חקיקה האוסרת על עישון במקומות בילוי כגון מסעדות, ברים ובתי קפה, תוך רמיסת זכות הקניין של בעלי העסקים ושלילת חירותם לקבוע מדיניות עישון עצמאית בשטחי העסק שבבעלותם. בניגוד לטיעון הנפוץ, אך המסולף, מקומות אלה אינם חלק מ"המרחב הציבורי", שבו לכל אזרח הזכות לבקר ללא חשיפה לעשן סיגריות. מדובר בעסקים פרטיים, שכל חטאם הוא שהם מציעים שירות כלשהו לציבור או לחלקים ממנו. אותו ציבור רשאי כמובן להחליט האם הוא מעוניין לפקוד את אותו בית-עסק או לא. בהחלטתו זו יכול הציבור לבחור האם לקחת את הסיכון הוולונטרי של חשיפה לעשן סיגריות או לבחור במקום בו יש איסור על עישון.
ההיסטריה מהעישון הפסיבי בישראל הגיעה לפני שנה לשיא האבסורד, כאשר בית המשפט העליון קבע כי החוק שאוסר על עישון במקומות ציבוריים חל גם על שחקנים שמגלמים דמות במסגרת הצגה על בימת התיאטרון. עם האוכל בא התיאבון, ונציגי האגודה למלחמה בסרטן הצהירו כבר על שאיפתם להרחיב את איסור העישון גם על דירות פרטיות בבנייני מגורים משותפים, בדומה לנעשה בערים אחדות בקליפורניה. בעקבות הצעת חוק בנושא בבריטניה, יש כבר המציעים אצלנו לאסור גם על עישון בכלי-רכב בעת שילדים נמצאים בו.
למרבה ההפתעה, לאזהרות הרבות שמפוזרות בנוגע לנזקי העישון הפסיבי יש מעט מאוד ראיות אמפיריות. רבות מהאמונות הנפוצות בנוגע לעישון פסיבי מתבססות על דו"ח שנוי במחלוקת מ-1993 של "הסוכנות להגנה סביבתית" בארה"ב, שמאז כבר הופרך ברובו. כך למשל, מחקר מקיף שנערך במשך למעלה מעשור והתפרסם לאחרונה בכתב העת האמריקאי Journal of National Cancer Institute מצא כי אין קשר מובהק בין עישון פסיבי לסרטן ריאות. מחקרים נוספים מצביעים על כך שצעדים דרקוניים, כגון הטלת מסים כבדים על סיגריות והגבלת השיווק של מוצרי טבק אינם צפויים לתרום משמעותית למטרות כמו צמצום הנזק הבריאותי שנגרם למעשנים או הפחתת המוטיבציה לעשן בקרב קטינים.
מלבד הפגיעה הבוטה בחירויות אזרח, בחופש הקניין ובזכות לפרטיות, המסר המדכא המועבר מיוזמות אלה – המבוססות על מדע מפוקפק – הינו בלתי-נמנע: העולם מסוכן לבריאותינו, ועלינו להישמר אפילו ממקומות בילוי, מחברים ומבני-משפחה. מסר כזה עלול ליצור התנגדות טבעית שבגילאים צעירים אף תשיג את המטרה ההפוכה של מרידה בסמכות המופעלת באופן שרירותי. אולי בכל זאת כדאי להוריד קצת את מפלס הבהלה והאי-אמון, ולזכור שהפחתת הסיכונים הנשקפים לאדם הינה מטרה ראויה, אך חברה שמבוססת על סובלנות לקיומן של דרכי חיים שונות הינה מטרה חשובה לא פחות.