ד"ר יוליה לאטינינה (YULIA LATYNINA) הינה הוגה-דעות רוסית מובילה, פובליציסטית חריפת שכל וחדת לשון. היא דוקטור לספרות השוואתית, מזה 20 שנה היא כותבת בעיקר על הכלכלה ועל הליברליזם על היבטיו השונים. ידידינו מישה שאולי תרגם את ההקדמה לספרה "האופה הרוסי: מסותיו של ליברל פרגמטי" והתרגום מופיע כאן באישורה. [בתרגום מרוסית השמטתי אזכורים קצרצרים של הוויכוח באמצעי התקשורת של רוסיה – מ"ש]
מאז שהעזתי לבקר את הערכים של השמאל, למדתי על עצמי דברים חדשים. למדתי שאני פאשיסטית ושכירת חרב של משטר דמים.
האידיאל הפוליטי שלי פשוט:
- ·שלטון אינו צריך לעשות את מה שעסק פרטי יכול.
- ·שלטון ארצי אינו צריך לעשות את מה ששלטון מקומי יכול.
- ·להיות בוחר יכול כל מי שמשלם במסים אפילו קופיקה אחת יותר ממה שהוא מקבל כסבסוד מהשלטון.
- ·דבר אינו נכון כשלעצמו, והכול – לפי הנסיבות.
השקפת עולמי היא הליברליזם במובנו הקלאסי – והפרגמטיזם. פרגמטיזם ליברלי, אם תרצו.
ליברליזם מהו? הוא בדיוק מה שמילה זו ביטאה במאה ה-19. הוא סכום הרעיונות שמשתקפים באחד הטקסטים הכבירים של האנושות – הכרזת העצמאות ארה"ב ב-1776.
"מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי-אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת אושר. כדי להבטיח זכויות אלה מוקמות בקרב בני האדם ממשלות, השואבות את סמכויותיהן הצודקות מהסכמתם של הנשלטים, ובכל פעם שצורת ממשל כלשהי הופכת הרסנית ביחס לזכויות אלה, הרי שזכותו של העם לשנותה או לבטלה, ולהקים ממשלה חדשה, שיסודותיה מושתתים על עקרונות אלה".
פרגמטיזם אינו צביעות ילדותית. למשל, ישנה סין שבה מדיניות השלטון העלתה מהעוני 400 מיליון איש תוך 20 שנה. והצבועים הילדותיים מביטים בסין ומתחסדים: "אבל אין אצלם דמוקרטיה". אין. לו הייתה, חצי מיליארד איכרים סיניים, עניים מרודים, היו מצביעים בעד יושב ראש מאו חדש.
פרגמטיזם – כשלא הופכים כל הגדרה לאבסורד. ואל-נא תספקו כפיים: "הנה, מחברי הכרזת עצמאות ארה"ב כתבו שכל בני-האדם נבראו שווים, אבל לא העניק זכות בחירה לאינדיאנים, לכושים, לנשים ולעניים". אכן, לא נתנו. לוּ נתנו, ארה"ב לא הייתה נבדלת מהאיטי. מה הלאה?
פרגמטיזם – להבין שדבר אינו אמת או שקר כשלעצמו, אלא רק לפי מצב העניינים הקיים. האמרה "זה חתול שחור" אינה אמת או שקר per se. היא אמת, אם החתול שחור, ושקר, אם הוא לבן. כשהורגים את קדאפי – זה טוב, וכשהורגים את קנדי – זה רע. כאשר לי קואן יוּ בסינגפור כולא יריבים פוליטיים וחוסם אמצעי תקשורת עצמאיים – זה טוב, וכאשר אותו הדבר נעשה על ידי פוטין או דובליה (נשיאה ורודנה של האיטי ב-1957–1971) – זה רע.
תגידו שזה מוסר כפול? אשיב שזה שכל ישר. ממשלות נוסדו, כדי להגן על זכויות וחירויות של בני אדם. אם במקום זאת הן מְפֵרות זכויות וחירויות אלה – יש להפילן. אם הן אכן מגנות על זכויות וחירויות – הן חייבות לנטרל את מי שחותר תחת חירויות אלה. כיצד להבחין בין המדינה המְגִנה על זכויות וחירויות לזו שמְפֵרה אותן? בדיוק כמו שמבחינים בין חתול שחור ללבן. בעיניים.
אנו חיים בתקופה שבה מגיעה לקיצה הדומיננטיות בת 500 השנים של המערב.
אירופה השיגה את ההצלחה שטרם הייתה כמותה ואת חירויות אזרחיה, תוך הישענות על כלכלת שוק, על המצאות טכניות, על ממשלה מזערית ועל תחושת עליונות לעומת האחרים. לכלכלה פתוחה זו תאמו הליברליזם הקלאסי והפוזיטיביזם. הוגים ליברליים ומדינאים של המאות ה-19-18, שהכירו היטב את ההיסטוריונים פלוטארכוס וטיטוס ליוויוס, ניסו לבנות חברה שבה השלטון ללא גבול של הממשלה והטיפשות ללא גבול של האספסוף יוחלפו במסגרות החוקים.
תחילת המאה ה-20 הייתה לתחילת הריאקציה נגד הליברליזם הקלאסי. המאה ה-20 הולידה אידיאולוגיות טוטליטריות – סוציאליזם, פאשיזם, נאציזם – אשר במקום האינדיווידואליזם הטיפו לקולקטיביזם, במקום חופש העסקים – למדינה שדואגת לכלכלה ("הפאשיזם מנוגד, באופן מלא ומוחלט, לתורת הליברליזם" – כתב מוסוליני ב"המניפסט של הפאשיזם").
נפלו המשטרים שהתבססו באופן מוחלט על אידיאולוגיות אלה, אך לא לפני שאותן האידיאולוגיות הספיקו להרעיל את התודעה המערבית בת זמננו ולהיספג בתוכה. כתוצאה, רבים מהערכים האירופיים הקלאסיים הפכו להיות מנוגדים לגמרי למובנם המקורי. כך, התֵזה של עליונות הציוויליזציה האירופית הפכה לתֵזה של אשמת הציוויליזציה האירופית בפני כל אלה שהקימה אצלם את מושבותיה.
ערכים אחרים נשמרים רק מן השפה ולחוץ. באירופה בת זמננו חופש העסקים שוקע יותר ויותר בביצת הביורוקרטיה והביטחון הסוציאלי. "באמריקה הלטינית יש הן בעיות והן הזדמנויות. ובאיטליה יש רק בעיות" – כך אמר לי פעם איש עסקים איטלקי.
מפתיע מכול הוא שהקלסיקונים של ההלכה והמעשה של הליברליזם צפו את כל זאת. "אספסוף הערים הגדולות אינו תורם לטוהר השלטון יותר מאשר כיבים תורמים לכוחו של גוף אדם" – כתב תומאס ג'פרסון, מחברה של הצהרת העצמאות של ארה"ב. לדמוקרטיה הטהורה "אין מקום לצד ביטחון אישי ורכוש פרטי" – כתב ג'יימס מדיסון.
אנו חיים בעולם חולה, שבו בפני המדינות העניות, השואפות לחידוש, אין יותר המופת המוצק שהן ראו באירופה במאה ה-19. במקום זאת, הסוציאל-דמוקרטיה, אשר ניצחה במערב כתוצאה מזכות בחירה לכול, מגישה למדינות העניות את התעמולה השמאלית בתחפושת של אמיתות כלל-אנושיות.
שתי אבני הפינה של תעמולה זו הן "זכות בחירה לכול" ו"מדינת רווחה", והן מוצגות כסימן היכר הכרחי של כל חברה חופשית.
העובדה ברורה: זכות בחירה לכול במדינות עניות נגמרת, ככלל, בדיקטטורה, וביטחון סוציאלי מוביל למשבר כספי אפילו במדינות עשירות. מעובדה זאת לא מתעלמים סתם, אלא כל אזכור שלה מוליד תגובה ילדותית-צבועה של התכחשות וצווחה: "אתה פאשיסט!" צווחה זו מגוחכת עוד יותר כשנזכרים שפאשיזם צמח מזכות בחירה לכול ומביטחון סוציאלי.
הפרגמטיזם הליברלי פירושו: תחילה – איסוף עובדות, אחר כך – מסקנות. אם מצאת, למשל, שבקרב כוח כבידה חזק אין האור נע בקו ישר, אין זה אומר שהינך אויב האור. אבל אם מצאת ששלטון העם אינו שורד בסביבת העוני – תיחשב, משום-מה, לאויב שלטון העם.
אין בהיסטוריה שום דבר הנכון כשלעצמו, אבל הכול – לפי הנסיבות. מבנים חברתיים הם כה מורכבים ומשתנים, שכל מה שאתמול היה רע, היום הופך לטוב, והנסיבות שממיתות חברה אחת מפריחות חברה אחרת.
במאה ה-10 גרם פיצולה של אירופה לפיגורה המוחלט לעומת סין, ואחר כך אותו הפיצול הבטיח לאירופה צמיחה. האבות הצליינים של ארה"ב הפליגו לפלימות' לייסד את הקומוניזם הנוצרי, אבל ייסדו את ארה"ב.
אותו הדבר עם זכות בחירה לכול. שום דבר אינו נכון כשלעצמו. אם החברה מורכבת מבעלי רכוש שהם אזרחים אחראיים, כמו בשוודיה, אז אפילו ברמה גבוהה של ביטחון סוציאלי יעמוד בראש המדינה פוליטיקאי אחראי. אם החברה מורכבת מאוכלי אדם, כמו באפריקה, או מפרולטריון-סחבות, כמו ברוסיה, תקבלו נשיא אוכל אדם ונשיא-סחבות.
זכות בחירה לכול אינה הטוב המוחלט. היא נסיבות היסטוריות אקראיות שנוצרו באירופה בסוף המאה ה-19 בעקבות צמיחת צבאות המוניים. נסיבות אקראיות אלה הובילו אחר כך לתפיסת השלטון על-ידי פאשיסטים, נאצים וסוציאליסטים.
זכות בחירה לכול מובילה למדינת הביטחון הסוציאלי הכולל, ומדינה כזו אינה תתקיים זמן רב. זכות בחירה לכול מסוכנת מאוד אפילו למדינות עשירות, ובעניות היא מובילה לדיקטטורה, אם ישנו פוליטיקאי חסר עקרונות שיבטיח לעם הררי זהב.
רישיון נהיגה איננו מוענק לכולם, אבל זכות בחירה – כן. מקבצנית אלכוהוליסטית יכולים אנו ליטול את ילדיה, אבל משאירים לה את הזכות לבחור נשיא. יכולים אנו לכלוא רוצח סדרתי, אך לשלול ממנו זכות לבחור – זה, מסתבר, פשע נגד החברה האזרחית.
נימוקים אלה אינם סתם צביעות. הם נראים לי כצביעות בכוונה תחילה, אשר הן הפוליטיקאים האירופיים והן הרודנים הבתר-סובייטיים נוהגים לפיה במטרה זהה: להפוך כמה שיותר אנשים לפרולטריון-סחבות וכך להרחיב את חוג בוחריהם ואת עוצמת הממשלה.
אם "דמוקרטיה" פירושה זכות בחירה לכול, אז אני נגד דמוקרטיה. אני בעד "קטיטוקרטיה" – "שלטון בעלי רכוש", כדי שזכות בחירה, גלויה או סמויה, תהיה רק לבעלי רכוש ומשלמי מסים.
כל ממשלה, גם דמוקרטית, שואפת להתרחב ללא גבול. עם זאת, שום דבר מלבד ממשלה אינו יכול להבטיח חירויות וזכויות אזרח. באין ממשלה – אין חירויות, אין זכויות. באין ממשלה – יש או עדר, או מלחמה. תפקיד החברה – לנצל את עוצמת הממשלה להבטחת החירות. כך בקשתות של בניין: כוח הכבידה מושך כל אבן כלפי מטה, תוך שהוא מכריח אותן להתארגן לקשת העולה כלפי מעלה. אנו חיים עם ממשלה כמו שחיים עם כוח כבידה. לא ניתן לבטל את כוח הכבידה, אפשר רק לנצל אותו.
אבוי, אדם זקוק לא רק לחירות. הוא זקוק גם לאשליות. שום דבר בעולם אינו נכון לנצח, אך הכול – לפי הנסיבות.
לפניכם הקלטה של הרצאת יוליה לטינינה במכון קאטו.