הצעת החוק של ח"כ מרב מיכאלי, ח"כ איילת שקד וח"כ יריב לוין, שצפויה להתדיין בקרוב בוועדת השרים לענייני חקיקה, מבקשת לתקן את חוק השתלת איברים, כך שברירת המחדל תהיה תרומת איברים לאחר המוות. משמעות ההצעה היא שכל אדם שלא יחתום על טופס סירוב ייחשב כמי שמסכים לתרום את איבריו להשתלה. לטענת היוזמים, הצעת החוק מבקשת לפתור את בעיית המחסור החמור באיברים, הנדרשים להצלת חיי אדם.
אולם לצד הכוונה הטובה – ואין ספק שהיא טובה כמו כל כוונה להציל חיים – היא גם טומנת בחובה סכנה מוחשית, שעיקרה השתלטות המדינה על הפרט, גם לאחר מותו. חתימה על כרטיס אדי היא וולונטרית במהותה. מדובר, אפוא, בהחלטה ובבחירה חופשית, אישית ופרטית של כל אדם, וככזאת על המדינה להדיר רגליה וידיה מתחום זה ולמנוע כל התערבות בחיי האזרח (ובטח שבגופו) לטובת או נגד ביצוע פעולה זו.
שינו ברירת המחדל יכפה על רבים, שלא יזכרו או יוכלו לבצע את פעולת החתימה על טופס הוויתור, צעד שלא בטוח שהיו מסכימים לו. רוב האנשים נוטים להדחיק את החשיבה העתידית של "מה יהיה אחרי", בעיקר משיקולים פסיכולוגיים. ההצעה אינה לוקחת בחשבון גם אנשים בעלי מוגבלויות, אנשים מהמעמד הנמוך או זקנים, אשר אין להם את הידע, היכולת או העניין הנדרשים לפתוח בהליך ביורוקרטי שעניינו שינוי ברירת המחדל.
מלבד אלו, משמעותה של תרומה היא פעולה מודעת ורצונית. הצעת החוק מאפשרת מצב מעוות בו התרומה הופכת לכפייה. האם יהיה זה מוסרי מבחינת עמותה מסוימת למשוך כספים מן החשבון הפרטי של פלוני-אלמוני, ורק לאחר מכן לאפשר לאותו אדם להגיע לסניפה ולחתום על "טופס החזרת כספים"? ודאי שלא. אז למה בתחום האיברים הדבר נראה צודק או מוסרי יותר?
בהצעה, בניגוד למה שנכתב בה, אין שום קשר גם ל"סולידריות חברתית". להיפך, ההצעה מביעה אי-אמון גורף באפשרות לסולידריות וולנטרית אמיתית בחברה.
פתרון לסוגיה זו יכול וצריך להתרכז בשני מסלולים. מסלול אחד מתייחס להצעת חוק שתקבע כי חתימה על כרטיס אדי מחייבת תרומה, גם אם כאשר ישנה התנגדות בקרב משפחת המת, שהרי זו צוואתו ויש להתחשב בה.
פתרון ליברלי נוסף, הוא במתן אפשרות לאדם להחליט האם הוא מעוניין למכור את איבריו לפני ולאחר מותו. פתרון זה כבר קיבל משנה תוקף בפסק דין שנתן בית המשפט העליון בשנת 2013 (2737/12) בהסכמה מלאה של שלושת שופטיו (יורם דנציגר, יצחק עמית ואורי שהם). השופטים קבעו, כי למרות הוראות מפורשות בגדר החוק, לפיהן תרומת איברים שאינה אלטרואיסטית אסורה, ולמרות שהחוק בא להגן על מוסכמות מוסריות ומשפטיות שהתגבשו בציבור, "אין להוציא מכלל אפשרות כי במהלך השנים המוסכמות החברתיות בנושא זה ישתנו".
בחוות דעתם מציינים השופטים, כי "אנשים לא מעטים נפטרים מדי שנה בישראל בשל היקף מצומצם יחסית של תרומות איברים מן המת, כאשר הפער בין 'ההיצע לביקוש' הוא רב. אכן, קיימים שיקולי מדיניות בגינם קבע המחוקק איסור על תרומת איברים שאינה אלטרואיסטית, ברם, אותם חששות התומכים במניעת סחר כאמור באיברים כנגד תמורה ניתנים להסדרה וקיימים מנגנונים שונים של פיקוח ובקרה שיש בהם כדי לנטרל את הסכנות שבאישור סחר באיברים מן החי".
החלטת ביהמ"ש העליון אינה עומדת על כרעי תרנגולת. לפי "העמותה הלאומית הישראלית למושתלי כליה ומטופלי דיאליזה", מעל 750 חולי כליות ממתינים בארץ להשתלה ושיעור תרומת האיברים בישראל הוא מהנמוכים במדינות המערב, ומסתכם רק ב-13% מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל, שחתומה על כרטיס תרומת איברים.
במצב הנוכחי, נדחים תורמים פוטנציאליים שהיו מעוניינים להציע עזרה באם החוק בישראל היה מתיר להם לקבל תמורה כספית עבור אברים. הן החולים והן התורמים היו מוכנים להתקשר בעיסקה חוקית שתציל את חייהם של החולים ותשפר את חייהם של התורמים. הללו מנועים מלעשות כן מתוקף החוק, גם אם הדבר מונע הצלת חייהם של רבים והכל בשם "המוסריות".
בסיכומו של דבר, המדינה חייבת לאפשר את חופש הפרט ואת זכות האדם על גופו, גם לאחר מותו (בהתאם למה שציווה או לא ציווה) ובכך לשמר את הערכים הליברליים שבנשמת אפו של משטר דמוקרטי חפץ חיים. אפשרות של מכירת איברים צריכה להילקח בחשבון – גם אם תחת עיניה הבוחנות של ועדה אתית, שתבטיח מצידה כי המכירה מתבצעת בדעה צלולה ולאחר בחינת כל האפשרויות.
המאמר פורסם לראשונה באתר "הארץ", בתאריך ה-25.2.14.