24.jpg

"בתוך שלד של יישוב שהיה פעם עיירת תעשייה עדיין עמדו בתים ספורים. כל מה שהיה אפשר לקחת נלקח כבר מזמן, אך במקום נותרו כמה בני אדם. המבנים הריקים היו עיי חורבות אנכיים; לא שיני הזמן נגסו בהם, אלא בני אדם: קרשים נתלשו באקראי, טלאי גגות היו חסרים, חורים נותרו במרתפים מרוקנים" (איין ראנד, מרד הנפילים, עמ' 240).
במילים אלו תיארה איין ראנד את קריסת המפעלים והמרקם האנושי של עיר תעשייתית ששיגשגה בעבר, ביצירתה הנבואית שפורסמה ב־1957. כאשר נכתבו הדברים איש לא חזה כי דטרויט, שהיתה אז העיר הרביעית בגודלה בארה"ב ובעלת ההכנסה הגבוהה ביותר לנפש בארה"ב, תפשוט את הרגל ותקרוס תוך כדי הגשמת הנבואה המאיימת הזו.
בשנות ה־60 היתה דטרויט הלב הפועם של מרכז תעשייתי עם כ־270 אלף משרות בבתי החרושת. כיום נותרו בה כ־27 אלף משרות ייצור בתעשייה. חובות העיר האמירו לסכום הדמיוני של כ־20 מיליארד דולר שאותם חייבים לכ־100 אלף נושים. רבבות בתים נטושים מפוזרים בעיר ושליש משטחה הפך לחורבות בלתי מיושבות. שני שלישים מהפארקים נסגרו, רוב האמבולנסים כבר לא מתפקדים, וקריאה למשטרה נענית במקרה הטוב בתוך כשעה. הפשע משתולל והתושבים שיכולים לעשות זאת עזבו ועוזבים את העיר הקורסת.
היה אפשר לחשוב שהכוח היחידי שמסוגל לגרום לעיר להגיע למצב כזה הוא פלישת אויב או הפצצה מאסיבית. אך הכוח השקט שחפר ועיכל את שורשי המרכז התעשייתי לא היה אויב פולש אלא ממסד אידיאולוגי ופוליטי שצמח עד שחנק את העיר.
דטרויט היתה היהלום שבכתר האיגודים המקצועיים וממלכת הפוליטיקאים הממולחים שמכרו תוכניות רווחה כאילו אין מחר. התעשייה המפוארת של מפעלי הרכב שהיתה גאוות דטרויט התפתחה עם החידושים המהפכניים של פורד והובילה מהפכה תחבורתית בעולם. אך על כתפי התעשייה היצרנית התלבשה מערכת "הרווחה" של האיגודים המקצועיים שלא ידעו שובע. גם לאחר שהשוק שינה כיוון ודרש השקעה בהתחדשות וביצירה, וגמישות תעסוקתית ומקוריות, המשיכו האיגודים בדרישת הטבות מפליגות.
בשנים שבהן התחולל משבר כלכלי צמחה עלות השכר הממוצעת של חברי איגוד תעשיות הרכב (יונטייד אוטו וורקרס) לכדי 73.2 דולר לשעה, כולל הטבות בריאות, פנסיה והטבות נוספות. לשם השוואה, עלות השכר של עובדי טויוטה הבונים רכבים מתחרים בארה"ב הוא רק 48 דולר לשעה, סכום נאה כשלעצמו בהשוואה לממוצע השכר בתעשייה האמריקנית העומד על כ־31 דולר לשעה.
המשקולת הבלתי אפשרית הזאת הפכה כל תוכנית חילוץ או הבראה של תעשיית הרכב לחסרת תוחלת והבריחה מהעיר כל מיזם או השקעה שהיו יכולים להצילה. אחיזת החנק של האיגודים הכריעה גם את הפרץ התעשייתי – זה שהפך את דטרויט לאחת הערים העשירות בעולם – ורוקנה אותה מכוח היצירה התוסס. מה שנותר הוא ערימה מכוערת של תוכניות רווחה פושטות רגל והריסות.
סיפור עלייתה ונפילתה של דטרויט יכול לשמש שלט אזהרה עצום, כזה שיכול ללמדנו גם על ישראל. בעשור האחרון התקדמנו לקראת שגשוג ופיתוח כלכלי אך טיפחנו גם את זרעי הפורענות של ועדי העובדים הלוחמניים, המחזיקים את שערי המדינה ופותחים אותם או סוגרים ברצותם. חובות החברות הממשלתיות מאמירים לעשרות מיליארדים ומטילים עומס מיסוי המדכא צמיחה ויזמות. תקציבי הממשלה מתנפחים, הרגולציות חונקות, וקריאות פופוליסטיות עולות מן הרחוב בדרישה לצדק חברתי ולחלוקה מחדש של הרכוש, תוך כדי הפניית אצבע מאשימה ליזמים הגדולים המפיחים רוח חיים בכלכלת ישראל.
בערוב ימיה נשאלה איין ראנד אם יש לה מה לומר כיום על נבואתה ב"מרד הנפילים" וענתה: "אני מצטערת שהיא הולכת ומתגשמת בדיוק כה רב". גם בישראל עלינו לקחת את אזהרתה ברצינות שכן המחיר שנשלם עלול להיות כבד מנשוא.
בועז ארד.
פרוסם לראשונה בישראל היום.
 

תגובות