תוכניות רווחה ממשלתיות נוטות לצמוח ולתרחב תוך שהם מייצרות פחות ופחות רווחה עבור האזרחים הנדרשים לממן אותם.
במאמרה של מירב ארלוזרוב אנו רואים כי:
1. כשמרחיבים את תוכניות הרווחה הממשלתיות מעבר למינימום הנדרש (שבמקרה הזה הוא תמיכה באנשים שנפגעו בעת מילוי תפקידם באמת) אז דווקא היכולת לתמוך בעת שהדבר ראוי – נחלשת.
2. מעבר למודל של צבא מקצועי ישחרר את המדינה מאחריות לתאונות אישיות ומהצורך לתת מענה לאוכלוסיות שעדיף היה לו לא היו משרתות, וישאיר לה את הטיפול בביטחון ובדברים הנלווים לו.
בנוסף, כותבת מירב ארלוזרוב:
רק לפני חודש פסק בג"ץ, בפסק דין שהולל כאמיץ, שאמא לאיש שב"כ, שבנה נהרג במהלך חופשה בתאילנד, תוכר על ידי אגף השיקום של משרד הבטחון כאם שכולה. זה אומר מענק חודשי קבוע של 5300 שקלים בחודש לפחות, בנוסף להטבות רבות נוספות.
אז בג"ץ אולי אמיץ, אבל פסקי דין מאין אלו הם בדיוק הסיבה שתקציב אגף השיקום התנפח ליותר מ-5 מיליארד שקלים בשנה, ש-75% מהמטופלים של אגף תקציבים הם מי שנפצעו או נהרגו שלא אגב פעילות שקשורה להגנת המדינה, ושההטבות שהם מקבלים הן עצומות ביחס להטבות שמקבלים נכים אזרחיים. יש כאן אפליה בוטה של מי שנמנים על כוחות הבטחון, בהשוואה לאזרחים אחרים, כאשא מדובר במי שנפגעו או נהרגו אותן נסיבות בדיוק – חופשה בתאילנד, מחלת סוכרת, פריצת דיסק או השד יודע מה.
"תעשיית נכות" כינה זאת אמנון אברמוביץ', בעצמו נכה צה"ל קשה, והוא צודק. אגב השיקום מנוצל בצורה צינית על ידי אנשי כוחות הבטחון, והוא הפך בפועל לביטוח חיים וביטוח אובדן כושר עבודה שהם מקבלים חינם, ובתנאים שאין דומים להם במגזר הפרטי. הגיע הזמן שהתעשיה הצינית הזו תפסק.
קישור לפוסט של מירב ארלוזרוב Meirav Arlosoroff
https://www.facebook.com/meirav.arlosoroff/posts/964113703714619