החלטת הממשלה בדבר הקיצוץ בקצבאות הילדים עוררה מסכת גינויים מצד חברי אופוזיציה, בעלי תפקידים אינטרסנטיים הניצבים בעמדות מפתח ו"מתפרנסים" מנושאי העוני והילדים – כמו מנכ"ל הביטוח הלאומי ומנכ"ל המועצה לשלום הילד – ואפילו מצד חברי קואליציה, לפחות מהממורמרים שבהם. בפי כולם זעקה: הקיצוץ יפגע במשפחות הנזקקות ויוסיף עשרות אלפי ילדים למעגל העוני.
מנגד, עומד שר האוצר, יאיר לפיד, שהצהיר, כי "המדינה אינה אמורה לפרנס ילדים". מדובר אפוא בשתי תפישות מנוגדות, שעד כה הסתיימו בניצחון מוחץ לקבוצה הראשונה, לפחות בכל הקשור לרחוב הישראלי, הרואה בכל פגיעה בקצבאות דבר מגונה ולא מוסרי. מצד אחד, תפישה "חברתית" ישנה, המתמרצת בטלנות, סיאוב ודיכוי יצירתי תוך כדי אובדן הביטחון העצמי של הפרט; מצד אחר, תפישה ליברלית פרוגרסיבית, המעודדת יזמות, יצירתיות, עבודה ולקיחת אחריות של הפרט על חייו.
בשל כך האמירה של לפיד חשובה ומשמעותית. היא מעידה על השינוי המבורך והמיוחל שחל בממשלה הנוכחית. מטרת האמירה היא להאיר את בעיית העוני בישראל, שבה קצבאות פועלות באופן הפוך ממטרתן המוצהרת. כך, במקום לעודד אנשים לצאת ממעגל העוני אל שוק העבודה ולהתפרנס בכבוד, המדינה מעודדת אנשים להישאב למעגל העוני ולהסתמך על כספי משלם המסים.
זווית נוספת שיש להביא בחשבון היא מספר "העניים" אשר מצד אחד מקבלים קצבאות ומצד אחר עובדים "בשחור". הללו – אין בנמצא נתון רשמי המצביע על מספרם – מנצלים את המדינה כשהם נכללים ב"רשימת העוני" וגם אינם משתתפים בנטל המסים. על פי רשות המסים, ההערכה היא, ש-40 מיליארד שקלים אינם מדווחים למדינה. איש אינו יודע לאן ולמי הם הולכים.
גם הצהרת יו"ר האופוזיציה, שלי יחימוביץ', ולפיה 39% מהמשפחות העניות בישראל הן משפחות עובדות, ולכן הקיצוץ לא יכול לדרבן אותן לצאת לעבוד, חוטאת לאמת. שכן מלבד הבעיות בהגדרות הרחבות מדי של "עובד", הנתון מדבר על משפחות שבהן מפרנס אחד בלבד. על פי דו"ח של המוסד לביטוח לאומי, דווקא במשפחות שבהן שני בני הזוג או יותר עובדים, תוחלת העוני מסתכמת בכ-5.5% בלבד. מכאן, שקיצוץ הקצבאות עשוי לעודד דווקא את שני ההורים לצאת לשוק העבודה ולפרנס את משפחתם בכבוד, וכך לצאת ממעגל העוני.
מובן שיש משפחות שאינן מסוגלות להתפרנס בשל מגבלות אלו ואחרות. במקרים כאלה על המדינה מוטלת כמובן חובת המעורבות. אך בכל הקשור לרוב המשפחות העניות בישראל, אין שום מניעה שלא יתומרצו לצאת לעבוד, במקום לקבל תמריץ על ישיבה בבית.
נכון, היום גם במשפחה שבה שני בני הזוג עובדים קשה מאוד "לגמור את החודש" ולחיות בכבוד. זה נובע ממוצרים יקרים, מקרטלים וממונופולים השולטים בשוק הישראלי וממסים גבוהים שהם נטל כבד על המשפחות, מדכאים את כוח הקנייה של הפרט ובעקיפין גם פוגעים בצמיחה.
אשר על כן, קיצוץ הקצבאות הוא אמנם צעד הכרחי ונכון, אך אין בו די. על הממשלה להוביל מהלך שייתר את הקצבאות הללו מלכתחילה, על ידי פירוק המונופולים, עידוד התחרות והורדת יוקר המחיה – תוך כדי פתיחות מרבית של השוק, הורדת נטל המסים והפחתת הרגולציה. עידוד יציאה לשוק העבודה, בתוספת הורדת הנטל מחיי הפרט, הם הצעדים העשויים להקל, בין היתר, גם על רוב המשפחות העניות בישראל.
הכותב, עומר דוסטרי, הוא מפעיל הבלוג "למה לא פוליטיקה עכשיו" וחבר בפורום הרעיוני של התנועה הליברלית החדשה. המאמר פורסם לראשונה באתר הארץ.