איתן אבריאל סיקר בצורה יפה ומעניינת את ספרה החדש של מריאנה מצוקאטו, הטוענת כי מקור החדשנות נמצא בעיקר במגזר הציבורי ושהתפיסה לפיה המגזר הפרטי הינו דינמי, חדשני, מהיר ויעיל אינה אלא מיתוס.
מצוקאטו אמנם כלכלנית אך אולי ראוי להתחיל עם זה שהיא התבקשה על ידי הממשל הבריטי להכין דו"ח על חדשנות, מחקר ופיתוח בבריטניה, כפי שמגלה לנו אבריאל, ולכן לא מפתיע שהיא מפתחת טיעון שעולה בקנה אחד עם האינטרסים של מי ששילם לה עבור כתיבת ספרה.
מעבר לזה, טענותיה מתמיהות. בעולם המערבי, המגזר הציבורי צורך בין 30% ל- 60% של התוצר הלאומי. המשאבים העומדים לרשות המגזר הציבורי עצומים, וקשה לדמיין ששום דבר לא ייצא מהשקעה בסדר גודל כזה. לכן, עצם העובדה שפיתוחים טכנולוגיים באים מן המגזר הציבורי אינה מפתיעה ואפילו די טבעית. האם סביר לצפות שכל הכסף הזה ירד לחלוטין לטמיון?
נוסף על כך, הגדרת ה"מגזר הציבורי" של מצוקאטו מוזרה. האם כל מוסד אשר מקבל מימון מגורם ממשלתי הופך אוטומטית להיות "מגזר ציבורי"? האם ניתן להגיד שחברת רפאל, למשל, היא "מגזר ציבורי"? לא פעם, הגבולות בין המגזרים מטושטשים. נכון שכסף ציבורי נכנס לתמונה אך התנהלות החברה היא עסקית לגמרי.
מצוקאטו בנתה מסיבות פוליטיות איש קש ודרכו היא תוקפת את עמדתם של יריביה הפוליטיים, אך השאלה האמיתית אחרת לגמרי: האם אותם משאבים אדירים שהושקעו במגזר הציבורי בכל העולם היו יכולים להיות מושקעים בצורה יעילה ויצרנית יותר דרך המגזר הפרטי?
השאלה הראשונה שצצה בניתוח הכלכלי היא תמיד "ביחס למה?". איש אינו טוען ש"האיש השמן" אינו עושה כלום, אלא שהוא בזבזן.
לכן, התשובה לשאלה לא יכולה להמצא ברשימת הישגים שיצאו מן המגזר הציבורי או הפרטי, אלא בהשוואה של מוסדות דומים בשני המגזרים. האם רפואה פרטית טובה יותר מרפואה ציבורית? האם חינוך פרטי טוב יותר מחינוך ציבורי? האם חברות שנותנות שרות, כמו בזק למשל, תפקדו טוב יותר כאשר הם היו בבעלות ממשלתית או עכשיו, בבעלות פרטית? במילים אחרות, האם השוק החופשי מצליח לספק לציבור מוצרים ושרותים טובים יותר וזולים יותר מאשר הממשלה או להיפך? אלו הן השאלות הרלוונטיות באמת ובכולן, אין לאיש ספק לגבי התשובה. המגזר הפרטי טוב בהרבה, כמעט תמיד.
נכון שישנם פיתוחים טכנולוגיים הנובעים מן המגזר הציבורי ודרך אגב הם באים בעיקר ממערכת הביטחון שממילא איש לו חושב להפריטה, אבל באיזה מחיר? נכון שבזכות NASA האדם הגיע לירח, אך הישג זה עלה בויקר רב. אי אפשר שלא להכניס למשוואה את המחיר המופרך שכל ההרפתקאה הזאת עלה למשלם המיסים האמריקני, שלא לדבר על משלם המיסים הסובייטי. סביר להניח שניתן היה לעשות בכסף הרב הזה שימוש אלטרנטיבי טוב יותר, כנראה פחות ראוותני, אבל שימושי יותר לאנושות.
אכן המגזר הפרטי חסכוני יותר ושמרני יותר, משום שחברה עסקית מפחדת מפשיטת רגל, ולעומת זאת, המגזר הציבורי יכול להרשות לעצמו לבזבז את משאבי הציבור כמעט בלי סוף. השאלה היא האם אנחנו מעוניינים בראוותנות בזבזנית האופיינית למגזר הציבורי או ביעילות שימושית, המאפיינת את המגזר הפרטי.
אמיר וייטמן הוא ממיסדי התנועה הליברלית החדשה.
לפי הניתוח , ממש לא קראת את הספר? מרתק וטוען טענות שקשה להפריך.
הרעיון הוא שהמגזר הפרטי מממן פיתוח טכנולוגי לטווח קצר (5-10 שנים) ובסיכון נמוך ( לא המצאות שנראות "עתידניות" מידי). אף חברה לא יכולה או רוצה לממן פיתוחים טכנולוגיים שיבשילו בטווח של 30-40 שנה ובסיכון גבוהה שיכשלו. ולכן יש כאן "כשל-שוק" במימון.
לכן , בדומה ל"מדע בסיסי" (מימון מחקר בפיזיקה ומדעים אחרים), המגזר הציבורי צריך לממן גם פרויקטים טכנולוגיים ארוכי טווח, ע"י מימון אוניסרסיטאות וגם מימון חברות פרטיות לביצוע מחקרים בסיכון גדול , ואפילו מימון סטארטאפים של טכנולגיות חדשניות שיתקשו לקבל מימון בשוק הפרטי.
במילים אחרות , היא לגמרי מאמינה במגזר הפרטי. השאלה העיקרית היא רק שואלת איזה סוג פיתוח טכנולוגי תריך להיות ממומן ע"י המדינה, ואיזה ממומן ע"י בנקיםקרנות הון-סיכוןחברות.
היא עונה על כל הפרדיגמות המוטעות של "goverment can`t pick the winners" ועוד , באריכות, ולעניות דעתי בצורה משכנעת מאוד ( ואני די נאו-ליברלי בהשקפת-עולמי , כך שנראה לי שרוב הקוראים באתר יחשבו בדומה).
View Commentספר מומלץ!!