מוטי היינריך, ממיסדי התנועה, כותב באתר קו ישר על סרטון התעמולה המושיב את נציגי ועדי העובדים עם החמאס:
"עובדי נמל שכפופים לבוסים בוועד אינם חמאס. הם לא חותרים להשמדת מדינת ישראל, לא משגרים טילים ולא חופרים מנהרות. לעומת זאת, פעילותם דומה להפליא לענף צנוע של הפשע המאורגן בעולם: סחיטת דמי חסות מעסקים. הדמיון אינו מושלם, חייליו של טוני סופרנו ודון קורליאונה שוברים את העצמות למי שאינו משלם. עובדי הנמל לא זקוקים לשבירת עצמות, כי הענף שלהם חוקי וחוסה בצל "חוקי עבודה מתקדמים" – כוחה של המדינה לצידם".
"בתמורה לאיום המתמיד בהפעלת כוח, ולעיתים קרובות אף מימושו, צריך הציבור לשלם דמי חסות לארגון באשדוד ("אשדוד" כדוגמה). כספי הפרוטקשן מגיעים לארגון כמשכורת והטבות (וגם סטייקים) בסכומים שמעל ומעבר לשכר שהיו מקבלים בפעילות כלכלית, תחרותית וחופשית, בהפעלת נמל. אם כיום עומד השכר למעגל הראשון של חברי הארגון על 27 אלף עד 70 אלף שקל לחודש, הרי שבתנאי שוק פתוחים, ללא פרוטקשן, היה השכר לעבודה זהה עומד אולי על כ- 15 אלף שקל לחודש ואף פחות. ההפרש הם "דמי חסות" בהם נקנה השקט הזמני והסכמת הארגון שלא לגרום נזקים. כספי הפרוטקשן גבוהים במיוחד אם מביאים בחשבון את התפוקה הנמוכה יחסית של העובדים בחסות הארגון, בהשוואה לעובדי נמל בעולם (תפוקת צוות נמל בישראל עומדת על 23 מכולות בשעה לעומת 40 מכולות בשעה בנמלים מתקדמים בעולם)".

פרופ' עומר מואב, כותב במאמרו " פרוטקשיין בחסות החוק" בגלובס:
"עובדי "הוועדים החזקים", כולם בסקטור הציבורי/מונופוליסטי, אינם מוגבלים על ידי כוחות השוק ביכולתם לסחוט הטבות ולחבל בשינויים מבניים ובהפרטות. עלות שכרם המופרז מגולגלת ישירות לארנקו של משלם המיסים הישראלי"
עומת זאת, עובדים במגזר הפרטי/תחרותי מוגבלים ביכולתם להגיע הישגים בנשק השביתה. להם ברור שאם יקבלו שכר גבוה משמעותית מהשכר התחרותי (החלופה שמציע שוק העבודה) הדבר יגרום להעסקת פחות עובדים במקרה ה"טוב" או לפשיטת רגל של המעסיק ואובדן מקום העבודה במקרה ה"רע". בהשוואה בינלאומית, ישראל מובילה באובדן ימי עבודה בשביתות (ביחס לגודל כוח העבודה) בפער ניכר משאר המדינות המפותחות. בישראל כ-900 ימי שביתה בשנה לכל אלף עובדים, לעומת פחות מ-200 בכל יתר המדינות המפותחות, קובעת אוולין גורדון במחקר "משק יום הדין" שפורסם בכתב העת "תכלת" (גיליון 16).
היקף השביתות בישראל הולך וגדל, ובמיוחד בשירותים החיוניים כמו תחבורה, חינוך, בריאות, חשמל, מים ותברואה; בניגוד למגמת הצמצום בהיקף השביתות בעולם המערבי בעשורים האחרונים, ולחקיקה המגבילה את זכות השביתה בשירותים חיוניים. למעשה, בשונה מיתר המדינות המפותחות, בישראל נשק השביתה משמש כמעט אך ורק את המגזר הציבורי. ב-2003 יותר מ-99% מימי השביתה היו בסקטור הציבורי ויותר מ-90% בשירותים החיוניים".

להמשך קריאה בגלובס:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=892642

להמשך קריאה באתר קו ישר:
http://www.kav.org.il/b1531.html

תגובות