בשנות השמונים פשטו הקיבוצים את הרגל פעם נוספת. כפתרון למצב הביש, התחייבה ממשלת ישראל – ולא בפעם הראשונה – לכסות את חובותיהם, בהיקף של מיליארדי שקלים מכיסו של משלם המיסים. "הסדר חובות הקיבוצים" הידוע לשמצה, גרר ביקורת ציבורית רחבה על שום סיוע שהעניקה המדינה למגזר מסוים על חשבון כלל אזרחיה. אלא שלמרות השנים שחלפו, הפרדיגמות הכלכליות שהתחלפו והיעלמה של סכנת פשיטת רגל מיידית מעל ראש הקיבוצים – חלק מאי-הצדק נותר בעינו. הציבור הישראלי עדיין מסבסד חלק גדול מהקיבוצים במאות מיליוני שקלים בשנה, מה שהשתנה הוא רק המנגנון – במקום לקבל כסף ישירות מקופת המדינה, הקיבוצי מטילים עלינו מס חלב. (כתב רותם סלע)
כדי להבין כיצד פועל המנגנון המורכב בו הכסף שאנו משלמים על חלב, גבינה ויוגורט מגיע לכיסם של הקיבוצים, צריך לעמוד על מבנהו המשונה של שוק החלב הישראלי. בניגוד למגזרים כלכליים אחרים בהם מתנהלת תחרות בין יצרנים שונים על ליבו וכיסו של הצרכן, משק החלב מנוהל על פי הדגם הסובייטי הוותיק: מועצה מרכזית מחלקת לרפתנים מכסות חלב בהיקף של 1.3 מיליארד ליטרים של חלב, כשמחיר החלב מפוקח וקבוע לכל הרפתנים. רפתן החוטא בייצור יתר, נקנס.
מכסות החלב מחולקות לקיבוצים, הנהנים מ-58 אחוז מהמכסות, ולמושבים, שלהם 42 אחוז מהמכסות. להלכה, היינו אמורים לצפות שגם חלוקת עוגת ההכנסות והרווח בין הקיבוצים למושבים תהיה ביחס דומה, אך בפועל הקיבוץ הממוצע נהנה ממכסות גדולות פי שבע משל המושב הממוצע, ובניגוד למושב, הייצור בקיבוץ אינו מפולח בין רפתות קטנות רבות אלא מרוכז ברפת אחת גדולה. הבדלים אלו באופן הקצאת וריכוז המכסות הם בעלי חשיבות רבה. תעשיית החלב במושבים היא עסק סולידי. עבור הקיבוצים החלב הוא במקרים רבים מדפסת כסף.
הסיבה לכך היא היתרון המובנה לגודל, הנובע מהנוסחה הקובעת את מחיר החלב. בשוק חופשי נקבע המחיר על-ידי היצרן היעיל והזול יותר. בשוק החלב נקבע המחיר על-ידי נוסחה המשקללת את תוצאותיו של סקר בו נמדדים הביצועים והעלויות של רפתות גדולות ויעילות יחד עם רפתות קטנות ו'מפגרות' טכנולוגית, שבהן עשרות פרות בלבד – כשבסוף התהליך נקבע מחיר אחיד המכונה "מחיר המטרה."
נתונים שהוצגו בפני ועדת קדמי הצביעו על-כך שעלות הייצור של ליטר חלב שונה באופן מהותי ברפתות גדולות לעומת רפתות קטנות, כאשר הפער עשוי להגיע לחצי שקל לליטר, ואפילו יותר. עם מחיר מטרה של 2.34 שקל, ש-20 אגורות ממנו מיועדות מראש לרווח, פער היעילות מביא את הרפתות הגדולות – שהן בדרך כלל הרפתות הקיבוציות – לשולי רווח של 30 אחוז, המגמדים את רווחי מגזר הסלולר בימי הקרטל הטובים, גורמים לבנקאים להאדים מקנאה ומעוררים רגשי נחיתות בשורה ארוכה של מגזרים כלכליים מוגנים, קרטליסטים ומונופוליסטים שרק יכולים לחלום על שיעור רווחיות כזה.
המשפחה הישראלית הממוצעת מוציאה כ-3,500 שקל בשנה על מוצרי חלב, ומשמעות הדבר היא כי משטר המחירים והפיקוח הנוכחיים הם תרומה שנתית ממוצעת של למעלה מ-500 שקל למשפחה לסבסוד קיבוצים עשירים כשפיים או געש, הנהנים מרפתות ענק סופר-רווחיות לצד נכסי נדל"ן נדיבים. כדי להפסיק את החליבה של הצרכן הישראלי יש לבטל את משטר הפיקוח על תוצרת ומחיר החלב. התחרות במקרה הזה, תעשה צדק.
http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=a28b07a102084d28785d2d933122ebb1&id=4093