מאמרו של ידידינו עמור גריג על נזקי "השבי הרגולטורי" מציג את המסקנה המתבקשת שאותה קשה לזהות כשאתה שבוי:
"הגיע הזמן להכיר במציאות ולשנות את נקודת המוצא. לפני שבוחנים אם רגולציה אחת טובה מאחרת בטיפול בכשל שוק כלשהו, צריך לבחון אם היא נחוצה מלכתחילה, ואם יש בכלל סיכוי שתעבוד. אולי הבעיה אינה כשל שוק, אלא תוצאה של רגולציה קיימת? אולי עדיף להישאר עם כשל השוק, אם הרגולציה רק תחמיר אותו? אולי הוא בכלל זמני? האם בכלל ניתן להתייחס לכשלי שוק במשק עמוס רגולציות, חסמים, מסים ומונופולים ממשלתיים?
בספרו "החופש לבחור" הסביר הכלכלן מילטון פרידמן שהוא מתנגד לרגולציה מסיבות פרקטיות יותר מעקרוניות ושלפני שמוסיפים רגולציה חייבים לבחון אם היא צפויה להשיג את מטרותיה, ומהן השפעותיה לאורך זמן. הניסיון מלמד שרגולציה היא כלי בעייתי, שלרוב פוגע בתחרות ולרוב יותר מזיק ממועיל. לכן, בניגוד לעמדת משתתפי הכנס, נקודת המוצא צריכה להיות חוסר רגולציה – הפחתה של מעורבות ושליטת הפוליטיקאים והפקידים בחייהם הכלכליים והאישיים של האזרחים."
http://www.themarker.com/opinion/1.2711778