בראשית שנות ה-20, בעקבות לחץ מצד קבוצות שונות ובתמיכתם של ארגונים חברתיים, קבע הממשל האמריקני כי ייצור וצריכת האלכוהול אסורים על-פי חוק • מה שאמור היה להיות פתרון לבעיות סוציאליות, בריאותיות וכלכליות הוביל לבסוף לעליה בהיקפי התחלואה, לשחיתות, לשוק-שחור בהיקפי ענק ולפשיעה חסרת-תקדים • במלאת 80 שנה לביטול "חוק היובש" בארה"ב, ניתן להביט לאחור ולומר בבטחה: הניסיון להנדס את החברה נכשל
הפילוסוף הספרדי-אמריקני ג’ורג’ סנטיאנה ידוע באמירתו כי “מי שאינו לומד מן ההיסטוריה נידון לחזור עליה”. כך הוא המקרה גם באשר לאחד מניסיונות ההנדסה החברתיים הכושלים ביותר בהיסטוריה – ”תקופת היובש” בארה”ב. גם 80 שנה לאחר סיומה הרשמי, אותו אנו מציינים היום (5.12), לקחיה העיקריים עדיין לא נלמדו.
תקופת היובש נתפסת הן בארה”ב והן בעולם כאנקדוטה מסעירה ועסיסית, אך למעשה מדובר בשיעור נוקב על מגבלות הכוח של המדינה וחוסר-התוחלת של ניסיונות ממשלתיים לחוקק “חברת מופת” באמצעות שליטה בחייה הפרטיים של אזרחיה. עד עצם היום הזה, פוליטיקאים ברחבי העולם – מראש עיריית ניו-יורק מייקל בלומברג ועד לשרת הבריאות יעל גרמן – עוד לא נואשו מיישום מדיניות “יובש” בנושאים שונים ומגוונים, שאמורה להגביל את חופש הפרט למען טובתו ולמען טובת החברה בכללותה.
עניין של “צדק חברתי”
תקופת היובש (Prohibition) החלה ב-16 לינואר 1920, שנה בדיוק לאחר חקיקת התיקון ה-18 לחוקת ארה”ב, אשר קבע כי –
למן מלאת שנה לאישורו של סעיף זה נאסר בזה לייצר למכור או להוביל משקאות משכרים בתחומי ארה”ב או לייבאם אליה או לייצאם ממנה למטרות שתייה וכך לגבי כל שטח הנתון לשיפוטה.
התיקון לחוקה התקבל לאחר קמפיין ארוך של ארגוני “יובש”, כגון ‘הליגה נגד מִסְבָּאות’, אשר לחצו על הממשלה והקונגרס לחוקק חוקים לצמצום או מניעת ייצור ושתיית משקאות אלכוהוליים. התנועה למען היובש הצליחה לזכות בתמיכתם של ארגונים חברתיים, אשר סברו כי איסור על ייצור אלכוהול יביא לפתרונן של בעיות סוציאליות. גם הסקטור העסקי נרתם לתמיכה בחוק לאחר שהשתכנע כי לחוק היובש יתרונות כלכליים, שיבואו לידי ביטוי בהפחתת התחלואה, היעדרויות ותאונות עבודה, וכן עלייה ברווחים כתוצאה מהכנסה פנויה גדולה יותר שתעמוד לרשות הפרט לרכישת מוצרי צריכה.
כמובן שגם הכנסיות הפרוטסטנטיות, אשר רבים מחבריהן תומכים בהתנזרות מוחלטת מאלכוהול, הביעו תמיכה נלהבת. בפתחה של תקופת היובש הכריז המטיף האוונגליסטי המפורסם בילי סאנדיי:
שלטון הדמעות יסתיים, שכונות העוני יהפכו לזיכרון, בתי-הכלא יהפכו לבתי-חרושת וחנויות, גברים ילכו זקוף, נשים יחייכו וילדים יצחקו. הגיהנום יישאר ללא דיירים.
תוצאות הרסניות
בפועל, חוק היובש נכשל בכל יעדיו, למרות שהצריכה הכללית של אלכוהול בארה”ב ירדה (עד לעלייה תלולה לקראת סוף תקופת היובש), וציפיות תומכיו ל”חברת מופת” שתיווצר בעקבותיו היו רחוקות מלהתממש.
אחת מההשלכות הלא-צפויות של החוק מכונה “כלל הברזל של היובש” (Iron Law of Prohibition), לפיו ככל שהאיסור על ייצור, שיווק ומכירה של חומר בלתי-חוקי יהיה מחמיר יותר, כך מרכיבי החומר יהיו חזקים, מסוכנים, ונחותים יותר באיכותם. זאת משום שהאלכוהול לא נוצר ונצרך תחת תנאים נורמליים של שוק חופשי ופיקוח נאות. ואכן, במהלך תקופת היובש אמריקנים רבים עברו לצריכת משקאות בעלי אחוזי אלכוהול גבוהים מאוד ובאיכות ירודה, במקום צריכת בירות וליקרים משובחים, שמחירם נסק באופן קיצוני (מחיר בירה עלה ב-700% ומחיר ברנדי ב-433%, לעומת עלייה של 270% בלבד במחירי משקאות אלכוהוליים חזקים).
בתקופת היובש חלה גם עלייה של 400% במכירות אלכוהול רפואי. התוצאה הייתה הרת אסון: עלייה חדה באשפוזים, בעיקר בקרב צעירים, ובמקרי המוות, שנגרמו כתוצאה מהרעלת אלכוהול (מ-1,064 מקרים ב-1920, ל-4,154 ב-1925). לא רק שההוצאה הכספית הכללית על אלכוהול לא פחתה, אלא שעתה נוספו לה הוצאות על מוצרים תחליפיים לאלכוהול, כגון טבק, חשיש וסמים נרקוטיים.
כידוע לחובבי זאנ’ר סרטי הגנגסטרים, תקופת היובש הביאה גם לעלייה תלולה בהיקף ובחומרת הפשיעה בארה”ב. צמיחת ארגוני פשע מאורגן ומלחמות שליטה על ייצור והפצת אלכוהול לא-חוקי גרמו באופן ישיר להתגברות מקרי הרצחובתי-הכלא היו לצפופים ודחוסים יותר מהתקופה שקדמה לחוק היובש (מ-1914 עד 1932 גדלה אוכלוסיית האסירים ב-366%, רבים מהם על עבירות הקשורת לחוק היובש).
השחיתות שגשגה אף היא: משוטרי מקוף ועד למשרד התובע הכללי, מקרי לקיחת השוחד תמורת “עצימת עין” להברחות משקאות אלכוהוליים הלכו וגברו. אפילו בסנאט האמריקני היה מחבוא של משקאות אלכוהוליים לשימושם של הסנאטורים ועוזריהם. גרוע לא פחות, חוק היובש יצר אווירה ציבורית של חוסר-כבוד לשלטון החוק. כתב על כך אלברט איינשטייןב-1921, בעת ביקורו הראשון בארה”ב:
אין ספק שמוניטין הממשלה נפגע במידה ניכרת כתוצאה מחוק היובש. אין דבר הרסני יותר לאמון שרוחשים אזרחים לממשלה ולשמירת שלטון החוק מאשר חקיקת חוקים שאינם ניתנים לאכיפה. זהו סוד גלוי שהעלייה המסוכנת במקרי הפשיעה בארה”ב קשורה קשר הדוק עם תופעה זו.
לא הפנימו את המסר
חוק היובש בוטל בהעברת התיקון ה-21 לחוקת ארה”ב ב-5 לדצמבר 1933. הסברה הרווחת היא כי ביטול החוק התאפשר לאחר שהאומה האמריקנית הבינה והפנימה את השלכותיו הרות-האסון ואת חוסר-התועלת שבו. אולםההיסטוריון נורמן קלארק שולל את ההנחה הפופולארית הזו, בציינו כי במהלך שנות ה-20 רק אמריקנים מעטים היו פעילים בתנועה לביטול חוק היובש וכי לא היה מומנטום פוליטי משמעותי לטובת צעד זה.
אז מה בכל זאת הוביל את הקונגרס האמריקני לבטל – בפעם הראשונה והיחידה – תיקון לחוקה? כמו בהרבה מקרים בהיסטוריה, גם כאן אינטרסים כלכליים ופוליטיים חברו יחדיו כדי להניע תהליך פוליטי חסר-תקדים. תקופת “השפל הגדול” (The Great Depression) שפרצה באוקטובר 1929 גרמהלירידה חדה בהכנסות הממשלה ממיסים (ירידה של 60% בגביית מס-הכנסה בין 1930 ל-1933). הממשל בוושינגטון חיפש מקורות הכנסה חלופיים לממן את פעילותו, אשר העיקרי ביניהם היה מיסים על משקאות אלכוהוליים. אחד מחברי הקונגרס הבולטים באותה תקופה צוטט באומרו כי ללא הצידוק הכלכלי, סביר להניח כי חוק היובש היה נותר על כנו עוד שנים רבות. על-פי ההערכות, מ-1920 עד 1931 הפסיד הממשל הפדרלי 11 מיליארד דולר מהכנסות ממיסוי על משקאות אלכוהוליים, ובמקביל הוציא כ-310 מיליון דולר על אכיפת חוק היובש.
העובדה שחוק היובש בוטל דווקא ממניעים כלכליים מבהירה היטב כיצד הלקח המרכזי מאותה תקופה – שחברה חופשית ושליטה על הרגלי הצריכה הפרטיים של אזרחים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת – לא הובן, לא הופנם ולא יושם. כאז, גם בימים אלה ניתן למצוא גופים בארה”ב, כמו המנהל לאכיפת חוקי הסמים, אשר מצדיקים ומגנים על חוק היובש ההיסטורי. פוליטיקאים מכל קצוות הקשת הפוליטית מציעים חדשות לבקרים “חוקי יובש מתונים” כגון איסור על “Happy Hours” בפאבים והגבלה קיצונית על אחוזי האלכוהול בדם המותרים בעת נהיגה.
חיבה לחוקי יובש למיניהם לא פסחה גם על כנסת ישראל, אשר לפני מספר חודשים אשרה סופית את “חוק השכרות”, האוסר על מכירת משקאות אלכוהוליים לאחר 11 בלילה ומעניק לשוטרים סמכות להחרים או לשפוך משקאות משכרים במקומות ציבוריים. בכנסת הקודמת, הח”כית לשעבר ד”ר רחל אדטו הגישה הצעת חוק לפיה מפעלים וחברות יחויבו למנות רכז בריאות אשר
יהיה אחראי להטמעת אורח חיים בריא בחברה או במפעל … כחלק מתוקף אחריותו יפקח הרכז וייקח חלק בקבלת ההחלטות בנוגע למזון הנמכר והמוגש במקום העבודה וכן על פעילות גופנית במקום העבודה.
עוד הסמיכה הצעת החוק של אדטו את שר התמ”ת להגביל “מכירת מזונות לא בריאים”.
גם ח”כ דני דנון הבטיח להגן על אזרחי המדינה מהרגליהם “המגונים” בהגישו הצעת חוק שאוסרת על מכירת משקאות ממותקים בכוסות גדולות (שתכולתן עולה על 450 מ”ל) במסעדות, מזנונים, בתי-קולנוע, ועוד. זכור לשמצה גם הרעיון שעלה במשרד הבריאות של יעל גרמן, לאסור על מסעדות להציב מלחיות על השולחנות ללא בקשת הסועדים, זאת על מנת לצמצם את צריכת המלח בקרב האוכלוסייה.
אדם חופשי, חברה חופשית
המורשת הפטרנליסטית של חוק היובש באה לידי ביטוי בעוד שלל יוזמות, היוצאות מתוך הנחה כי אין לסמוך על מבוגרים שינהלו את חייהם באחריות וייהנו מ”החטאים הקטנים” של החיים במתינות ובמידתיות.
נראה שעד שלא יילמד השיעור החשוב באמת של תקופת היובש, נדון לחזור על ההיסטוריה עוד פעמים רבות. לא ניתן “להנדס” בהצלחה חברה אנושית על-מנת שתתאים לערכי המוסר ולהרגלים הרצויים בעיניי ביורוקרטים ופוליטיקאים. הניסיונות ליצור הרגלים חברתיים חדשים באמצעות כפיה ממשלתית לא רק שולל מהאזרחים את חירותם, אלא גם צפוי ממילא להיכשל ולגרום לנזקים הגדולים מכל תועלת אפשרית. חירות הפרט פירושה החופש לבחור כיצד לחיות את חיינו ולקבל החלטות עצמאיות בנוגע לגופנו, נפשנו, כספנו והרגלי הפנאי שלנו, גם אם מדובר בבחירות שבעלי השררה סבורים שעלינו להימנע מהם.
ד”ר אמיר שני, מרצה בכיר באוניברסיטת בן גוריון בנגב (קמפוס אילת) וחבר בפורום הרעיוני של התנועה הליברלית החדשה.