מידי יום אנחנו מוצאים עצמנו מתלוננים על מחירי מוצרים גבוהים מידי. יש לנו מנגנון פנימי שבצורה לא מובנת יודע לזהות מתי מחיר של מוצר מסוים לא מוצא חן בעינינו. ידע כלכלי אקדמאי אינו דרוש, המערכת הזאת פועלת בצורה טבעית ומבוססת על היכולת האנושית לזהות ולזכור יחס של תועלת ועלות עבור חפצים שמשמשים אותנו. לכל אחד יש את הידע הזה ושילוב של מיליוני אנשים עם המנגנונים שלהם בונה רשת דינאמית עצומה של מידע אשר משתנה כל הזמן בהתאם להתרחשויות. שינויים אלה נוצרים בהתאם לביקוש שלנו למוצר מסויים, ובהתאם להיצע שיש למוצר זה. לפעמים הרשת הזאת מקבלת איתותים שמוצר מסוים הולך להתייקר. למשל, אסון טבע הורס מפעל עצום שמייצר חלק נכבד מסחורה מסויימת. ההיצע מצטמצם, אך הביקוש לא משתנה במהרה כל כך, לכן המחיר עולה עד אשר השוק יגיע לאיזון שהיה בדומה לפני הזעזוע, ואז המחיר יירד.
דבר נוסף שגורם לעליות מחירים הוא התערבות ממשלתית, לצורך הדוגמא נקח את מכסי היבוא בישראל. ישנן סחורות שאחוז המס הוא בשיעור אבסורדי של מאות אחוזים (מזון, מלט, מכוניות ועוד). מטרת המס היא להעלות את מחיר המוצר המיובא כך שלא ישתלם להביאו על מנת להתחרות בתוצרת מקומית. במידה ולא קיים ייצור מקומי, אז מטרת המכס היא גזל כספי מיותר לחלוטין. אנחנו בעצם שבויים בין שני בעלי עניין – הפוליטיקאים והעסקים המונופוליסטיים, כך שלא נשארות לנו הרבה ברירות. המס גורם לנו להוציא יותר כסף על מוצרים ללא שום הצדקה. בנוסף לכך, בתחומים מסוימים אין רווחיות ליבואנים ואנו נאלצים להסתפק בספקים מקומיים שיכולים להעלות מחירים מכיוון שאין להם מתחרים. תדמיינו לרגע מה היה קורה אם היינו נאלצים להסתפק בסמארטפונים, מכוניות או מצלמות מיצור מקומי בלבד, במקרה הטוב היינו חוזרים אחורה בזמן מבחינה טכנולוגית ונוהגים שוב בסוסיתות או מדברים בפלאפון בשם מנגו, במקרה הרע לא היה את המוצר כלל במדינתנו. ככה מתנהג משק אוטרקי המספק את צרכיו – ממש כמו בפיונגיאנג.
פתיחת השוק לתחרות משמעותה בראש ובראשונה שהמחירים ירדו, לכלל הציבור. מי שירוויח מזה יותר מכל הן השכבות הנמוכות, שחלק גדול מהכנסתן נשחק במחירים מופקעים הנקבעים ע"י מונפולים בחסות המדינה. הרעיון הבסיסי העומד במשק פתוח לתחרות הוא רעיון ההחלפה – אם אני טוב בייצור א', ואתה טוב בייצור ב' אנו מחליפים בהסכמה הדדית ושנינו יוצאים מרוצים מההחלפה. כשם שהדבר נכון בין אנשים פרטיים, הוא נכון גם בין חברות ועסקים, בין ערים ואפילו בין מדינות. אם היבוא גדל, למשל, משמעות הדבר היא שעסקים נדרשים להתחרות ולהתייעל על מנת לעמוד במחירים ובשירות של התוצרת המיובאת, והכסף הישראלי שיוצא מהארץ חייב לחזור ולהיות מושקע בארץ, בדמות יצוא. פתיחת השוק משמעותה שכל אדם יחפש את היתרון היחסי שלו, כלומר, התחום בו הוא תורם הכי הרבה לחברה. כך המשאבים יופנו לעסקים שמניבים עושר, ומשרות איכותיות יותר יפתחו. לדוגמא: סביב כל מפעל הייטק – תחום בו לישראל יתרון יחסי, נוצרת תעשיה שלמה שתומכת בו – לוגיסטיקה, היסעים, ציוד משרדי, ניקיון, אוכל וכו', כך שלמעשה לא רק הציבור הישראלי הרחב מרוויח מחירים נמוכים יותר ושירות איכותי יותר, אלא גם העובדים עצמם יכולים למצוא עבודות טובות יותר.
נשאל את עצמנו – כמה מאיתנו קונים בeBay בשביל לחסוך כמה שקלים? כמה מחפשים "קומבינות" בשביל להשיג מוצר במחיר זול יותר מאשר המחיר בחנויות המקומיות? הרי אין סיבה שנשלם מחירים מופקעים על מוצרים שחלק מהם אפילו לא מיוצר בארץ, וגם אין סיבה לחוסר התחרותיות בין עסקים בישראל, ומי שגורף את הקופה במקרה כזה הם היבואנים המקומיים שמוגנים על ידי רישיונות היבוא הבלעדיים שקיבלו מהשלטון. אנחנו, כמובן מפסידים כסף רב שיכלנו להשתמש בו לצרכים אחרים או לחסוך לשעת מצוקה.
לא צריך להיות כלכלן גדול בשביל להבין שמס על מוצר שמיובא יגרום לייקור המחיר שלו. אין שום סיבה גם להתפלא כשמוצרים כה רבים במדינה שלנו בעלי מחיר מופקע ועקב כך המחיה יקרה. כולנו מודעים לבעיית יוקר המחיה, אם תלחצו על הפוליטיקאים להוריד את המכסים או לבטלם לגמרי – זה יהיה לטובת כולנו.