החודשים האחרונים היו מוצלחים עבור משטרת ישראל במלחמתה חסרת הפשרות בהימורים הבלתי-חוקיים. בתל-אביב פשטו שוטרי מחלק המוסר של היחידה המרכזית על עשרות דירות הימורים אשר בהן הופעלו מכונות הימורים פיראטיות או נערכו משחקי קלפים. במשטרה הציגו את השלל מהדירות בגאווה וראש המחלק התפאר כי "זאת ארוחת הבוקר שלנו. אנחנו פושטים על שמונה דירות כאלה בשבוע". גם בצפון ודרום הארץ המשטרה ערכה פשיטות על בתי-קזינו שכונתיים והצליחה להביא לסגירתם של רבים מהם, כולל החרמת מכונות מזל. לאחר ההישג מפקד תחנת זבולון הבטיח כי יוגשו כתבי אישום לא רק כלפי מפעילי דירות ההימורים, אלא גם נגד המהמרים עצמם.
פעילותה הענפה של המשטרה מעלה שוב את שאלת כדאיות פתיחת בתי קזינו מסחריים בישראל, סוגיה שלרוב מעוררת דיונים ציבוריים סוערים. המצדדים בהרחבת הלגליזציה של הימורים מבססים לרוב את טיעוניהם על הכדאיות הכלכלית של פתיחת בתי הימורים, אשר תנגוס משמעותית ברווחי תעשיית ההימורים הלא-חוקיים שמגלגלת הון עתק. מנגד, המתנגדים ללגליזציה מגנים את תעשיית ההימורים בקביעתם כי היא מנצלת לרעה את חולשתם של המהמרים ומביאה להשלכות חברתיות ותרבותיות שליליות. אך מעבר לניתוחי עלות-תועלת של פתיחת קזינו, השאלה שממעטים לדון בה היא האם יש הצדקה לאיסור על פעילות פנאי כהימורים שהעוסקים בה עושים זאת מרצונם החופשי ורבים מוצאים אותה מהנה ובלתי-מזיקה?
הטיעון המרכזי שמועלה על ידי המתנגדים ללגליזציה של קזינו הוא שאנשים מסוימים מפתחים התמכרות הרסנית להימורים, דבר המוביל להרס חייהם האישיים, המשפחתיים והמקצועיים. אין ספק שטענה זו נכונה עובדתית, אולם המסקנה המתבקשת איננה לפגוע ברוב הנורמטיבי מקרב המהמרים שנהנים מפעילות זו באופן אחראי מבלי לפגוע בעצמם או באחרים ולהופכם לקורבן של המיעוט אשר אינו מעוניין או אינו מסוגל לשלוט בדחפיו. אם "עריצות הרוב" היא עקרון מגונה במשטר נאור, על אחת כמה וכמה עלינו לדחות על הסף את "עריצות המיעוט".
עוד טיעון כנגד לגליזציה של הימורים נוגע בפגיעה האפשרית של המהלך במוסר העבודה במשק ובערך ההתעשרות מעבודה קשה ולא ממזל. למרות שיש בוודאי אנקדוטות על אנשים שחלמו "לגרוף את כל הקופה" בקזינו ואיבדו את המכנסיים, קשה למצוא לטענה זו תמיכה מחקרית רצינית שתצביע על השפעה שלילית ברורה של הימורים על מוסר העבודה הכללי. כך או כך, גם אם יש ממש בטענה זו, קשה לראות את השוני המהותי בין הימורים לאמצעים לגיטימיים אחרים בהם אנשים יכולים להתעשר ללא עבודה קשה, כמו מתנות וירושות או השקעות בבורסה.
המתנגדים ללגליזציה של הימורים נוהגים גם להצביע על האיומים המוסריים שטמונים בפעילות בתי-קזינו, בעיקר החשיפה של המבקרים לאלכוהול ולזנות. אכן, שתיית משקאות אלכוהוליים היא נוהג נפוץ במהלך ביקור בקזינו, באופן שאינו שונה מהותית מפאבים, מועדונים ורוב המסעדות בארץ. קשה לראות מדוע יש לשפוט לחומרה דווקא בתי-קזינו על רקע זה. יש לציין עוד כי בשורה של מחקרים שנערכו באוניברסיטת נבאדה בארה"ב נמצא כי היקף פעילות הזנות דווקא ירד ביעדים רבים שאישרו הפעלת בתי-קזינו מסחריים בשטחם.
אבל מה לגבי האזהרות החמורות כי לגליזציה של הימורים תביא לעלייה משמעותית בשיעור הפשיעה? ממחקרים עולה כי ביעדים מסוימים פתיחת בתי-קזינו אכן מלווה בגידול בתקריות פשע, אך הדבר מתרחש עקב נוכחות של מספר רב יותר של תיירים באזור, ולא עקב פעילות ההימורים כשלעצמה. בניגוד למיתוס הנפוץ, הקשר בין בתי הימורים חוקיים לפשע המאורגן דווקא הצטמצם משמעותית בעשורים האחרונים, בעיקר כתוצאה מפיקוח ואכיפה אפקטיביים.
מהאמור לעיל קשה לראות צידוק מניח את הדעת להתנגדות החריפה ללגליזציה של בתי-קזינו בישראל. קבלת ההיגיון הפטרנליסטי לפיו על המדינה לפקח או להגביל את הרגליהם המסוכנים או המגונים כביכול של אזרחיה מעמידה בסיכון את חירות הפרט והאוטונומיה שלו לקבל החלטות כאדם חופשי. ייתכן שסוגיית ההימורים נראית לרבים מאיתנו שולית וחסרת חשיבות, אבל ההיסטוריה מלמדת אותנו היטב כי כאשר אזרחים מוותרים ביודעין על חירויות וזכויות הפחות נחשבות בעיניהם (שלא אכפת להם מהן), במוקדם או במאוחר הם צפויים לגלות כי איבדו את היכולת לעצור את הרשויות מלפגוע בחירויות וזכויות היקרות לליבם.
המאמר התפרסם לראשונה באתר "אנוכי" ב-6 ליוני, 2013
Photo by Yamaguchi先生
Source: //en.wikipedia.org/wiki/File:Las_Vegas_slot_machines.jpg