דבריו של סגן שר הדתות, הרב אלי בן דהן (הבית היהודי), שהתפרסמו ב-nrg מעריב ולפיהם "זכויות הפרט הן הרס", עוררו תגובות סערה. הרב בן דהן התייחס בכנס סגור שנערך לפני כשבועיים במהלך טקס קבלת התארים של המכללה למדינאות בירושלים ל"שיח הזכויות", וטען בין היתר כי "זכויות הפרט הן לא הדבר הכי חשוב בעולם. זכויות הכלל הן החשובות ביותר, והחובות של היחיד כלפי הכלל". סמנכ"ל עמותת חדו"ש לחופש דת ושוויון אמר בתגובה כי דבריו של הרב בן דהן "בלתי נסבלים ומדאיגים מאוד".
למרות הזעזוע שחשים אלה הדוגלים בחברה חופשית מדבריו של הרב בן דהן, ראוי לזכור כי הם משקפים את הגישה המקובלת בהיסטוריית האנושות למקומו של הפרט בחברה. רובן המכריע של המערכות הפוליטיות בעבר ובהווה מבוססות על האידיאל הקולקטיביסטי לפיו הפרט כפוף לסמכות גבוהה יותר כלשהי, אשר מתיימרת לייצג את טובת ה"חברה" או ה"כלל".
אבל מהי ה"חברה" או ה"כלל" אם לא אוסף של אנשים אינדיבידואלים? קבלת הרציונל הקולקטיביסטי מובילה בהכרח למסקנה כי החברה (או המערכת הפוליטית) היא מטרה בפני עצמה ולא כלי לקיום המשותף של בני האדם. על כן, על פי הגיון זה חיי האדם אינם שייכים לו, אלא ל"חברה" (ולמעשה – לשליטיה) אשר יכולה להשתמש בכל דרך שתחפוץ בפרט, אשר זכויותיו הן משניות לאלה של ה"כלל".
אין צורך להיות היסטוריון בכדי להכיר בכך שהיסטוריית האנושות רוויה בזוועות חסרות תקדים – מהאינקוויזיציה של ימי הביניים, הדיקטטורות של המאה ה-20, עד לטרור האסלאמי של ימינו – אשר המשותף להן הוא אחד: כולן בוצעו בשם מטרה "קולקטיבית" תוך הרס מוחלט של זכויות הפרט. זכותו של הפרט לחייו שלו נדחקה הצידה, ובמקומה רוממה זכות ה"כלל" לשעבד את הפרט למען מטרות החברה, אשר נקבעו ונאכפו על ידי מעטי מעט אשר התיימרו – בתמימות או בזדון- לשקף את החוק המוסרי הקולקטיבי.
ההיסטוריה מלמדת אותנו היטב כי רק במקרים (המעטים) בהם חברה התבססה על זכויות הפרט כיסוד המרכזי לכינונה – כמו ארה"ב, התקרבה אותה חברה לאידיאל של חברה חופשית ותרבותית. כל חברה ששגשגה על חשבון פרטיה וחירותם, הפסיקה לשגשג כשרוקנה את החשבונות האלה, ורק חברות חופשיות השיגו שגשוג בר-קיימא. זכויות הפרט אינן מכשול בפני קיומה ופריחתה של חברה, אלא תנאי הכרחי לחברה חופשית ותרבותית המשרתת את מטרתה המוסרית היחידה: הגנה על הפרט מפני כוח-הזרוע של הכלל.
אומרים כי מי שלא לומד מההיסטוריה עתיד לחוות אותה שוב ושוב. על כן, למרות דבריו החריפים כנגד זכויות הפרט, עלינו להודות לרב בן דהן על שהציב בפנינו בגלוי את הדילמה האנושית וההיסטורית הבלתי נמנעת: האם ברצוננו בקיום חברה המבוססת על "האינטרס הציבורי", "טובת החברה" או "זכויות הכלל", ואשר במסגרתה ניתן לשעבד את הפרט לצורכי הקולקטיב (אשר בהכרח ייקבעו על ידי אליטה כזו או אחרת) , או חברה המבוססת על זכויות פרט, אשר מגינה על האדם ועל זכותו לחיים ולחופש.
זכויות הפרט אינן מותרות; הן מהוות את עמוד השדרה של כל חברה שוחרת חופש. ראוי שנזכור בעקבות דבריו המדאיגים של הרב בן דהן כי זכויות הפרט מהוות אפוד מגן הכרחי כנגד שלטון עריצות וכנגד הקרבתו של האדם למען אחרים. לא נידון לחוות את זוועות ההיסטוריה שוב אם רק נזכור את הלקח שניסחה הפילוסופית והסופרת איין ראנד: "כל קבוצה, כל כנופיה, כל אומה שמנסה לשלול את זכויותיו של האדם, עושה מעשה שלא ייעשה, ובמילים אחרות: עושה רע, ובמילים אחרות: היא אנטי-חיים".