איציק אלרוב ודפני ליף מנסים להתניע מחדש את המחאה – עברו שנתיים ודבר לא השתנה חוץ מאסופה של פוליטיקאים חדשים עם הבטחות ישנות.
פעם אחר פעם אנחנו מצביעים לאותם פוליטיקאים, שפעם אחר פעם מבטיחים לנו את אותן הבטחות. לעיתים קרובות, אנו מטילים את יהבנו על פוליטיקאי "חדש", ומקווים שיבטיח וגם יקיים. מתאהבים ומתאכזבים.
האם כל הפוליטיקאים שקרנים? סתם חסרי אונים? או אולי אנחנו מצפים מהם ליותר מידי?
הבעיה אצלנו. אנחנו מצפים מהמדינה שתהיה אם מסורה, טובה וחכמה. שתעניק לנו השכלה, תמצא לנו עבודה, תיתן לנו דירה, תחנך את ילדינו, תנהל את הכלכלה, תתקן את השכנים ואת החברה שלנו, תנקז את הביוב…ואת כל זה "בחינם".
הבעיה היא ששכחנו ש"המדינה" היא בסה"כ מטריה רעיונית לאותו גוף מגושם הנקרא "ממשלה". ממשלה היא קואליציה זמנית ובלתי יציבה של פוליטיקאים, אשר תתקיים רק כל עוד האינטרסים של חבריה חופפים. כתוצאה, תוחלת החיים הקצרה של ממשלות מקשה עליהן לפתור בעיות שדורשות טיפול ארוך-טווח.
פוליטיקאים הם בני אנוש פגומים ומורכבים, בדיוק כמונו. ובדיוק כמונו, גם להם יש תמריצים ואילוצים שמניעים אותם לפעולה (או לחוסר פעולה). גם הפוליטיקאי הישר ביותר צריך קודם כל להיבחר ולשמור על הכיסא. אחרת, איך יוכל לבצע את כל הדברים הטובים שהבטיח? גם אחרי שהוא נבחר, הוא לא יכול להזיז דבר ללא תמיכת חבריו הפוליטיקאים. לשם כך, הפוליטיקאי הישר נאלץ לכרות בריתות ועסקאות אפילו אם הן נוגדות את הבטחותיו.
לכן, כל הממשלות מוגבלות ביכולתן לבצע דברים, למרות הכוח הרב שנתון בידיהן.
בני אדם אינם מושלמים, ולכן הם יוצרים חברות, ממשלות, וכלכלות לא מושלמות. כל ניסיונות העבר לייצר שוויון מושלם, שגשוג כלכלי מושלם, או חברה מושלמת גרמו לאסונות מושלמים.
לכל אדם צרכים ורצונות משלו, והוא בד"כ יודע מה טוב בשבילו. מכיוון שבירוקרטיות ממשלתיות אינן מסוגלות לעצב פתרונות אישיים, ממשלות לעולם לא יצליחו לספק אפילו חלק מהצרכים והרצונות של כולנו.
המשפט הכה פופולרי "המדינה מתנערת מאחריותה", הוא הסימפטום המובהק ביותר לבעיה – הציפיה האוטומטית שלנו מהפוליטיקאים לתקן את עוולות העולם.
אולי כדאי שננמיך ציפיות ונחפש, כדברי ווינסטון צ'רצ'יל, את השיטה "הכי פחות גרועה".
לכן, הגיע הזמן להתבגר, להפחית את התלות שלנו בפוליטיקאים, ולסמוך יותר על עצמנו, על המשפחות שלנו, על הקהילות שלנו.
לכן, על המדינה לקחת על עצמה מספר מצומצם של תפקידים, לעשות אותם טוב, ולצאת מכל השאר. ממשלה גדולה רק יוצרת עריצות גדולה.
בואו נגיד לנבחרי הציבור:
נציגינו היקרים,
הגנו עלינו מאלימות, צרו מערכת משפט אפקטיבית שתעניש גנבים נוכלים ובריונים, וספקו לנו תשתיות ציבוריות. והכי חשוב – הגנו על החירויות שלנו.
הפסיקו לספסר באדמות המדינה כדי לממן את ההתמכרות שלכם לכסף שלנו – תפשירו קרקעות והאמינו לנו, הדיור יהפוך לבר-השגה.
הפסיקו "להגן", "לעודד" ו"להסדיר" לנו את המשק – פשוט תפחיתו את הבירוקרטיה ואת המכסים.
הפסיקו להחליט בשבילנו כמה אלכוהול או מלח מותר לנו להכניס לגוף שלנו – אנחנו ילדים גדולים ואנחנו נישא בתוצאות. ובכלל, אל תחנכו אותנו להתנהגות טובה ע"י מיסוי – זוהי ענישה קולקטיבית. מי שפוגע באחרים – שייענש אינדיבידואלית.
ולבסוף, אל תמנעו מאתנו תרופות רק בגלל שהן צמחו בעציץ ולא יוצרו במפעל.
תודה.
עומר גריג הוא יו"ר היוזמה לפירוק הריכוזיות וחבר בפורום הרעיוני של התנועה הליברלית החדשה.
פורסם במקור בגרסת הדפוס של דה-מרקר