דיון ציבורי הוא מאוזן כשלכל הדעות ניתנת במה שתאפשר לציבור לשקול אותן ברצינות. כאן השוק הפרטי דווקא מצטיין, כשהערוצים של מוזס תוקפים בהנאה את אלו של פישמן ולהיפך, כולם תוקפים את דנקנר, ואין טייקון שמוגן מזעמם של הערוצים שאינם בבעלותו. לכך יש להוסיף את האינטרנט שבו הבמה פתוחה אף יותר, וכמה מהתופעות החברתיות הגדולות ביותר בזמן האחרון (המחאה החברתית למשל) צברו תאוצה בפייסבוק, לגמרי מתחת לרדאר של השידור הציבורי, וקיבלו במה ראשונה דווקא בערוצים המסחריים.
כשמדובר בפוליטיקאים, מצב השידור הפרטי אפילו טוב יותר. בערוצי החדשות הפרטיים, כל חשיפה על פוליטיקאי שסרח מביאה רייטינג והכנסות מפרסומות. הערוץ הראשון, גם אם הוא רוצה לחשוף, לא תמיד יכול – הפוליטיקאים מעורבים עמוקות במינוי הבכירים הקובעים מה ישודר, ולא אחת חסמו חשיפות פוליטיות בשידור הממשלתי. רק השנה ראינו נסיונות מוכתבים מלמעלה לסלק את המגישה קרן נויבך מהשידור הממשלתי בגלל דעותיה, דבר שלא היה עולה על הדעת בשידור הפרטי.
הדרישה של שידורי איכות פירושה, שתוכן שהושקע בו מאמץ מחשבתי על מנת לדבר לקהל יזכה לשידור. בעוד שהערוצים הפרטיים נותנים לנו תכניות איכותיות כמו "לונדון וקירשנבאום", דרמות והפקות מקור של יס כמו "ניו-יורק", וקומדיות העוסקות במצבים המצחיקים אותנו באמת ומגיעים מחיינו ("ארץ נהדרת", הפוגעת ישירות ביותר, משודרת בערוץ מסחרי), בשידור הממשלתי נותנים לנו את מופע הצעקות "פוליטיקה" ותכנים ממוחזרים משנות ה-80. המסחריים מטפחים כוכבים כמיקי חיימוביץ', יעקב איילון ועוד, הציבורי – מי יודע?
השידור הממשלתי יכול להשתפר, אבל אין צורך לנסות. השידור הפרטי תמיד יעלה עליו, משום שכדי להצליח הוא חייב לרצות את הדרישה שלנו לתוכן רלוונטי וקולע. כשאנו זוכרים שהאגרה נגבית בכוח ואיומי עיקול מעשיר ועני כאחד, וכך גם המיסים המיועדים להחליף אותה, דבר אחד ברור: את רשות השידור צריך לסגור, ולא לפתוח.