מה אם הייתי אומרת לכם שהתאגידים והטייקונים מאוד מרוצים מהאחיזה של הממשלה בגופי התקשורת? שיתר רגולציה על תוכן זו בדיוק מטרתם?
כשהייתי תלמידה בתיכון ולמדתי במגמת תקשורת, המורה שלי אמרה לנו משפט שילווה אותי לכל החיים: תבקרו את כל מה שאתם רואים. תמיד תטילו ספק.
בכל הנוגע לתקשורת, כשאתה מבין את העיקרון של "בעל המאה הוא בעל הדעה" אתה חייב להבין שמאחורי כל "אמת" שמדווחת בכלי התקשורת למיניהם, עומדים אינטרסים הקשורים לבעלי השליטה של המדיום המדווח. ובדיוק בשל כך, אתה חייב להטיל ספק בתוכן הדיווח, בהיקפו, בצבע שלו, במידת מורכבותו (בשל מגבלות המדיום) ובזווית הראיה שממנה הדיווח יוצא.
משהבנו את העיקרון הזה, עלינו לקחת בחשבון עוד גורם – האם אותו בעל גוף התקשורת הוא חופשי בשוק? האם הוא עשוי לעשות כאוות נפשו? האם הוא תלוי רק בעצמו או שהוא כפוף לציבור?
בישראל, כל גופי התקשורת המשודרת כפופים לרגולציה ממשלתית המיוצגת ע"י הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו ומשרד התקשורת. כדי לפתוח ערוץ טלוויזיה, אתה חייב לקבל רישיון ממשרד התקשורת. הממונה על ההגבלים העסקיים רשאי להתערב בשוק התקשורת ולהשית עליו הגבלות כדי לאפשר, לכאורה, שוק חופשי. לשם כך, קבעה הרשות עצמה כלל מנחה: כל גוף תקשורתי שיש עליו שליטה של מעל 50%, נחשב למונופול, והיותו מונופול היא עילה מתקבלת ע"מ לאפשר לגוף ממשלתי להתערב ו"לסדר את השוק החופשי."
העובדה שמשרד התקשורת מחלק זיכיונות למגזר הפרטי ומאפשר לגופים פרטיים להחזיק בערוץ טלוויזיה או רדיו, בו בעת מטיל עליהם פיקוח (יחד עם הרשות השנייה המפקחת על תוכן), ורודף אחר ניסיונות פיראטיים להקים גופי שידור מתחרים, חושפת את הנתון הפשוט: הון ושלטון תמיד יהיו כרוכים זה בזה. הבעלים של גוף תקשורת תלוי בהגבלות של הפיקוח הממשלתי, ועם זאת, הפוליטיקאים תלויים מאוד בגופי התקשורת כדי להגיע לדעת קהל ולהשיג תמיכה. הממשלה עצמה זקוקה לתקשורת כדי לנסות לשלוט בה בצורה כזו או אחרת (למשל העברת הנחיות פעולה בשעת מלחמה או עזרה לציבור להתמודד עם איומים חיצוניים).
הן הרשות השנייה והן הרשות להגבלים העסקיים יכולה לנסות לחוקק חוקים להגבלת הריכוזיות, אך בפועל אנו עדים לא מעט לניגודי אינטרסים הקשורים בהתערבות המגזר הציבורי והפרטי. ככל שבעל ההון המחזיק בערוץ התקשורתי יהיה תלוי יותר בחסדה של הממשלה, כך ניתן לסמוך כי מדובר בשופר ממשלתי וכי בעל המאה הוא לא רק בעל ההון, אלא גם השלטון עצמו. ראוי להטיל ספק רב בעיתונות המכונה "כלב השמירה של הדמוקרטיה" אם מדובר בגוף שנשלט על ידי הממשלה עצמה או על ידי בעלי הון המקושרים לממשלה עצמה.
כשאנחנו מדברים על גוף תקשורת ציבורי, עולה מכך ניחוח של גוף תקשורת המשרת את הציבור בלבד. אך כשאנחנו נזכרים ב"בעל המאה" – במקרה הזה זאת הממשלה החולשת על תקציב המדינה, ומקבלת את ההחלטות בשם הציבור – יהיה זה תמים מאוד להאמין כי הגוף התקשורתי הזה אכן משרת את הציבור בלבד. הסיבה שישנה התעקשות לקיומו של הגוף הציבורי נעוצה בתחושה כי זוהי שליחותה המוסרית, האתית והמקובעת חברתית לשרת את הציבור שהרי "זה מה שהיא אמורה להיות" וזה לא שונה מהאמונה שהגוף המפקח אמור להיות חסר פניות ולהתעניין באינטרסים ציבוריים בלבד. המציאות איששה לאורך ההיסטוריה (היריעה, לצערי, קצרה מלהכיל) את זילות המושג "גוף ציבורי."
בעלות פרטית על גוף התקשורת נתפסת כדבר שלילי, וגרוע מכך נתפסת בעלות צולבת על כמה ערוצי תקשורת וכמה מדיומים שונים. עולה השאלה האם במציאות הנוכחית בעלויות צולבות שכאלו, הנתונות תחת ההגבלות של הממשלה, הן דבר חיובי. ודאי שלא!
אך הבה ננסה לאתגר את עצמנו בשאלה שמעטים חשבו עליה לעומק: מה קורה כאשר אנו מוציאים את הממשלה כפונקציה מכל ה"הון-שלטון-עיתון" הזה?
חשוב להבין שהמצב בו לבעל עיתון או ערוץ טלויזיה יש אינטרסים כלכליים או פוליטיים, הוא מצב שבלתי אפשרי להימנע ממנו. האידיאה של עיתון שרוצה לשרת את הציבור כמעין "שליחות אלוהית" נשארת בגדר אידיאה בלבד. ולכן, עלינו לשאול את עצמנו איזה מצב הוא באמת האידיאלי עבורנו כציבור, לאור העובדה הזו.
הביקורת התקשורתית אינה מערערת את הסדר הקיים
מציאות שבה שוק התקשורת אינו באמת חופשי לא טובה עבור הציבור בשום צורה. מציאות שבה יש לכאורה תחרות בין כמה גופי תקשורת מבעלויות שונות שקיבלו רישיון מהמדינה ונתונות תחת הפיקוח שלה הוא גם מצב לא יעיל מפני שפיקוח פירושו הידיעה שבעלי ההון חייבים לנהל מערכת יחסים עם השלטון, וזה מצב שעלינו להימנע ממנו. הגרוע מכל הוא המצב בו אותה מערכת יחסים מאפשרת בעלויות צולבות מצד המקורבים לשלטון. ערוץ 10 למשל, נתון תחת חובות עמוקים לממשלה. אילולא היה תלוי בה, היה נסגר מזמן. היות והוא תלוי בממשלה, עליו גם לפייס את דעתה ולטפח את יחסיו עמה בעת שהוא הולך על חבל דק שבין "זכות הציבור לדעת" ובין שמירה על הסטטוס קוו שבו נציגי הממשלה הולכים בשקט למסיבות בריכה קייציות של בעלי ההון. בדרך כזו אנו מתקרבים למצב של דיקטטורה רעיונית ואידיאולוגית במסווה של עיתונות דמוקרטית וחופשית.
בעבר, השלטונות הטוטליטאריים יכלו להגביל את חופש העיתונות בעזרת צנזורה ישירה שהיתה מלווה בין היתר בהטלת סנקציות חריפות על כל פרסום שאינו לרוחו של השלטון. כל הציבור יכל לדעת שהוא חי תחת משטר נוקשה של הגבלת חופש המידע והביטוי. אך היות ואנו חיים במדינה אשר עוטפת את עצמה תחת המעטה של "מדינה חופשית ודמוקרטית," השלטון חייב לשחק במשחק שונה לגמרי, מורכב ומסועף הרבה יותר. משחק שרב הציבור אינו מודע לקיומו.
הוגי "אסכולת פרנקפורט" הגו את המושג "תודעה כוזבת" שמושגת בעזרת תקשורת ההמונים ונותנת אשליה של הרמוניה ושיוויון בין המעמדות. בעזרת "לחם ושעשועים" כאמצעי בידור, המעמד השליט יכול לפייס את הציבור ההמוני, הנבער מדעת ולהרגיע אותו פן יחולל מהפכה כנגד השליטים. הוגי האסכולה השתייכו לזרם המרקסיסטי שהעביר ביקורת נגד בעלי ההון בשנות ה-20 של המאה הקודמת. מאז עברו הרבה מים בנהר ההיסטורי של התרבות המערבית; קמו ונפלו שלטונות טוטליטריים אשר הוכיחו את נזקי החשיבה המרקסיסטית. הרעיון של תודעה כוזבת לא נפל מאז. להפך. הוא הפך להיות כה שגור בקרב אנשי האליטה האקדמאית והתקשורתית עד שנשכחה העובדה כי אותו "מעמד השליט" יכול להיות הממשלה, ולאו דווקא בעלי ההון, או לפחות החיבור בניהם. אסכולת פרנקפורט יכולה לתת לנו כלי ביקורתי כדי להבין מי באמת שולט ובאילו אמצעים. על פי החוקרים לזרפלד ומרטון התקשורת עשויה להקהות את החושים של הצופה בכך שהיא לכאורה מגבירה את החשיפה שלו לתכנים (בעזרת צריכת החדשות) ונותנת לו אשלייה של מעורבות פוליטית, מעוררת בו תחושה בוערת של רצון להשפיע, אך בפועל אין היא עושה דבר מלבד להנציח את המצב הקיים.
התקשורת המודרנית משדרגת ומפתחת את עצמה בדרכים המתוחכמות ביותר כדי לעצב את דעת הקהל כשהיא עושה שימוש בכל התאוריות הביקורתיות האנאכרוניסטיות הנלמדות בחוגי התקשורת בתיכון ובחוגים למדעי הרוח והחברה. איך בעצם היא עושה זאת?
עידן המדיה הדיגיטלית, הכולל את הבלוגספרה והרשתות החברתיות, מקל מאוד להתחרות בגופי התקשורת הממסדית ומקשה מאוד למנוע ולצנזר פרסומים שעליהם הוטל צו איסור פרסום (ע"ע פרשת אייל גולן). זהו עידן בו כל בלוגר יכול לגלם תפקיד של עיתונאי. כך שהעיתונאים אינם דווקא משרתים את המעמד השליט ("בעל המאה") אלא הם חלק מהציבור המוטה. כלומר, ברגע ששכנעת את רועי הצאן בספקולציה מסוימת, תחת מעטפת של "ביקורת נגד X ו\או זכות הציבור לדעת" הרי ששכנעת את העדר כולו. רוב העיתונאים האינטלקטואלים רואים את עצמם כשליחיהם המוסריים של זכות הציבור לדעת ולא תמיד מודעים למנגנון שבו הם ציר במשחק של ההון-שלטון-עיתון. ברגע שהשגת שליטה על תודעת שליחי התקשורת, השגת שליטה על כלל הציבור. אי לכך ובהתאם לזאת, תפקידם של יועצי התקשורת הוא לקשר בין השליט לבין העיתונאים תוך הכרה של כללי המשחק הזה.
הבא נדגים זאת. זוכרים את אלדד יניב? האיש שדחף בצורה צבעונית ביותר בתקופת הבחירות את המודעות הציבורית למנגנון ההון שלטון. יניב, בעברו עורך דין ויועץ פוליטי שהיה נטוע עמוק בביצה של ההון שלטון והציג את הנרטיב של "הילד הרע", יצא כביכול מהארון וחשף את "כל האמת" על יחסי הון שלטון (המכונה "השיטה") והעיד על עצמו כחוט המקשר ביניהם. בזכות אותה חשיפה הצליח לעורר יניב את אהדת המעריצים שמאסו בשיטה, לרבות עיתונאים ואושיות רשת חזקות ששולטים בדעת קהל דרך המדיה החברתית, בעזרת אמירות כגון "דווקא אני, שעזרתי לכל כך הרבה אנשים חזקים לדרוס אנשים חלשים, יכול לבוא מהמקום של התיקון ולהפוך את הקערה."
נשאלת השאלה, איך יתכן שהאליטה הכוללת את ההון והשלטון, נתנה לאותו פרא פוחז להשתולל כך על דעת הקהל ולחשוף אמת לא נוחה? התשובה נעוצה בעובדה שאלדד יניב הוא לא יותר מאשר "איסטרא בלגינא קיש קיש קריא." אין שום בעיה לזרוק סיסמאות כמו "צדק חברתי" או "באתי לעשות תיקון" כל עוד אין ציר במעמד ההון שלטון שמאויים מזה. מצאתי את עצמי כבר יומיים, בעזרת גוגל, מחפשת את ה"תיקון" שאלדד יניב מציע. אמנם הוא הגדיל את החשיפה לשיטה והפך אותה לנרטיב שעליה מתדיינים רבות, והוא ראוי לברכות על כך, אך הפתרון המעשי שהוא מציע הוא ערטילאי ביותר. אם ממש מתאמצים, אפשר לחפש במצע של "ארץ חדשה". המעט שהוא כן מציע בפומבי כרוך בהגברת הפיקוח על השיטה.
רגע… מה? פיקוח? פיקוח על ידי מי? חייזרים? עוד פקידים ממשלתיים? שניה, אבל לא אמרנו שהממשלה תלויה במידה רבה במקורבים? מי בדיוק ידאג שהמפקחים יהיו בלתי משוחדים ובלתי מושפעים? עוד מפקח?
זה לא בעצם מה ש"בעל המאה" רוצה? הלוא הוא בעצם מנציח את המצב הקיים ואף מהדק אותו?
החיבור שלו לבמאי רני בלייר איפשר לו לבסס את עצמו כדמות קולנועית הירואית, כמעיין דון קישוט ישראלי שחזר למוטב כדי לתקן עוולות שכוללות שנים של ספינים תקשורתיים ולובינג שבהם לא היסס לרמות ולשקר. מעבר לכך שאדם העושה שינוי של 180 מעלות ללא אינטרס כלשהו הוא מצב חשוד ומוטל בספק ומבלי להיכנס לשאלה האם מדובר בטיפש או בנחש גאון של ספינים, העובדה היא שהאיש בכלל לא מאיים על השיטה כפי שהוא מתיימר. להפך. הפיקוח שהוא מציע זה בדיוק מה שהגורם המבוקר רוצה. כך שאלדד יניב הוא הכוכב האידיאלי הראוי לככב בתקשורת השמאלנית.
מאז המחאה החברתית, אשר מנהיגיה התקשו להציג פתרונות קונקרטיים ליוקר המחייה, הבינה התקשורת שיש כאן הזדמנות לשחק משחק חדש, שאותו משחקים בארה"ב עוד מ2008 עם פרוץ המשבר הכלכלי ועלייתו של אובמה לנשיאות: בואו נזדהה עם המדוכאים, נרכב על גל הבורות וחוסר האונים, נחזק את הפן הרגשי סביב הפאתוס של "צדק חברתי" וניתן להמונים תחושה שאנחנו נלחמים נגד הרעים. ה"נאו ליברלים"-גורמים שקיימים במציאות באותה מידה בערך כמו חדי קרן הפכו להיות המסמרים הפופולאריים עבור פטיש התקשורת השמאלני. אין כמעט אף אדם שמזהה את עצמו כ"נאו ליברל" המזדהה עם הערכים המגדירים את המונח: הרצון לדרוס את החלש, הרצון לשרת בנרצעות את ההון, וכן הלאה. אין כמעט קשר בין איש הקש הזה ובין הליברלים הקלאסים (ליברטריאנים). אין קשר בין הסמנטיקה של הקפיטליזם היום לבין המשמעות המקורית שלה. המילים הם חלק מעודפות הסמנטית שהתקשורת מגלגלת ללא היכר ככדור שלג הולך וגדל. כל הצירים במשחק התקשורתי בעצם שרויים בתודעה הכוזבת הזו לא פחות מהציבור. השנאה כלפי בעלי עושר כלכלי הפכה בלתי מובחנת כמעט ואבדה את ההבחנה בין מי שהשיג את הונו בזכות עבודה קשה והשקעות נכונות לבין מי שעשה את הונו על חשבון הציבור.
כל המרוויחים מהעניין הם רק השלטון והמקורבים אליו. התפיסה הליברטריאנית היא היחידה שמעבירה ביקורת מאיימת כנגד "השיטה". אין לה בעיה עם בעלי הון, אך יש לה בעיה עם החיבור שלהם לממשלה מפני שהוא דורס את האפשרות של האדם מן השורה להתחרות בצורה הוגנת בשוק. בעלי ההון יכולים להרוויח על חשבון הציבור רק בזכות החוק, כלומר בזכות החסות הממשלתית. הביקורת כאן היא נגד התוקפנות, בין אם היא כלפי העשירים או כלפי העניים, ולא כנגד הנטייה למקסם רווחים.
השוק אינו חופשי כל עוד תמשיך המדינה להתערב. השוק החופשי מציע רעיון קונקרטי וממשי לבעיית הריכוזיות אך הפיתרון הוא להוריד את השפעת הממשלה. אז מה הפלא שהייצוג התקשורתי לגביו הוא כה מינורי? מדוע תומך השוק החופשי "זוכה" לעיוות סמנטי ומתויג כאדם שתומך ב"קפיטליזם חזירי ודורסני"? למה דווקא לשוקחופשיסטים אין ייצוג תקשורתי מכובד ואילו אלדד יניב מככב בכנסים של הון שלטון ובכל העיתונים? למה דווקא התנועה הליברלית הישראלית מוצגת כ"הזויה" ובלתי נתפסת לעומת מנהיגי המחאה החברתית מן השמאל שלא מסוגלים להציע איזשהו פתרון עם היסטוריה מוכחת שאינו כרוך בעוד רגולציה – שרק משרתת את רצון המדינה?
זה קל לבקר ללא סוף את ביבי. קל לקחת אותו כשעיר לעזאזל (ואל תבינו אותי לא נכון, האיש אכן ראוי לביקורת) כל עוד השיטה חיה ובועטת. בסופו של דבר כל השמאל רוצה דבר אחד – להשיג צדק בעזרת איזושהי ישות מפקחת שתעשה נו נו נו לרעים ותשיב את כולם אל סדרם.
אך כאמור, אף אחד לא מסוגל להמציא מנגנון מפקח ממשלתי שיעשה צדק מבלי ליפול למקורביזם. הפתרון הליברטריאני שקורא לצמצם ככל הניתן את מעורבות הממשלה ולהוריד את כל גופי הפיקוח הוא פתרון שקשה מאוד לעיכול בתודעה השבויה שנזרקת אוטומטית להקשרי "אדם לאדם זאב" ומסרבת להיפתח ולהבין את הדרך שבה השוק החופשי יוצר מנגנון טבעי שפועל לטובת הציבור.
בהעדר רגולציות וגופים ממשלתיים שמעורבים בשוק התקשורת, כל אדם באשר הוא יוכל לרכוש רישיון לשידור, להקים ערוץ או לפתוח עיתון. כל אחד זכאי להיכנס לשוק התקשורתי. זו אינה בעיה שכל גוף תקשורתי מיוצג על ידי אינטרסים כלשהו, כל עוד השלטון שאנו חיים תחתיו, לא ישלח את ידו אליו. גם אם נוצר כשל שוק טבעי בדמות בעלות צולבת (נניח אדם עשיר מאוד מאוד חולש על 80% מהתקשורת בארץ), אין שום מניעה חוקית להקים לו מתחרה.
ומה באשר לתודעה הציבורית? שוק חופשי בתקשורת פירושו שוק חופשי של רעיונות. מאבק נמרץ בין כל בעלי המאה ובעלי הדעה על לב הציבור. אין יותר הגבלות של הרשות השנייה על התכנים. רק הציבור קובע מה הוא רוצה לראות ועל מה הוא מוכן לשלם. גוף תקשורתי שאינו מסוגל לספק תכנים שמשרתים את הציבור (הן אינפורמטיבית והן בידורית) הוא גוף תקשורתי שאין לו זכות קיום. אין יותר ממשלה שתחזיק אותו ואת כישלונותיו על חשבון משלמי המיסים. אין שום דרך שהשלטון יוכל לתמוך במונופול שנוצר בשוק, כי כאמור – ניתן תמיד לשבור אותו על ידי יצירת אלטרנטיבות ללא הגבלה.
מעבר לכך, באשר ערוץ חדשות א' מפרסם מידע על דמות מסויימת, בעוד שגוף ב' אשר מתחרה בא' רשאי לפרסם מידע סותר מתוך רצון להתחרות בגוף א' ולהיות גוף חדשות מוביל, הציבור יהיה חייב לבחור למי הוא מאמין. כל אחד יכול, תאורטית, לקום ולבדוק את העובדות. גוף חדשות ג' יציג אף הוא את הפרשה וכן הלאה עם גורמים תקשורתיים אחרים המיוצגים על ידי בעלי אינטרסים שונים; האמת של הקהל תמצא את עצמה במסגרת הדיאלקטית הזו.
היופי בשוק חופשי נעדר רגולציות הוא שהתחרות יצרה מנגנון בו אמצעי התקשורת יעדיפו להקפיד על אמת עיתונאית ושקיפות כדי להימנע ממצב של מבוכה על ידי המתחרים שחושפים את ערוותם ועלולים להוביל למפלתם.
עד שיפתח השוק לתחרות, הטילו ספק בכל מה שאתם קוראים וצופים בו. הפעילו את הרציונל ואל תקבלו את הפופוליזם התקשורתי השגור. התעמקו בתמונה הרחבה ולא במה שהרב לימד באקדמיה או בעיתון המועדף עליכם.
אנה שנידמן, יועצת תקשורת דיגיטלית, חברת הפורום הרעיוני של התנועה הליברלית החדשה. בעלת תואר ראשון בקולנוע וטלויזיה באוני' תל אביב ובוגרת עיתונות ותקשורת ב"כותרת".