הכשל הפטרנליסטי
השבוע אישרה הכנסת סופית את "חוק השכרות", שאוסר על מכירת משקאות אלכוהוליים לאחר השעה 11 בלילה, ואפילו מעניקה סמכות לשוטרים להחרים או לשפוך משקאות משכרים במקומות ציבוריים. שלא במפתיע, הרשתות החברתיות רעשו וגעשו מחוק זה, אשר מדיף ריח עז של פטרנליזם (קרי, הגבלת חירותו של אדם כנגד רצונו אך לטובתו הוא). ח"כ תמר זנדברג ביטאה היטב את רחשי הציבור באומרה "החוק הזה, במסווה של הגנה על הציבור, במסווה של מלחמה באלימות, של מלחמה בשכרות, ובפרט במסווה של הגנה על קטינים, הוא חוק מוסרני, פוריטני, צדקני, שאין לו מקום בחברה חופשית".
"חוק השכרות" הוא דוגמה מעצבנת אך מינורית יחסית ליחס הפטרנליסטי הבוטה של המדינה כלפי אזרחיה. פעילויות פנאי פופולריות רבות נאסרות והעוסקים בהן נרדפים על ידי רשויות החוק מתוך הנחה כי אין לסמוך על מבוגרים שיוכלו ליהנות מהן באחריות, כאשר סמים והימורים הם המקרים המובהקים לכך. לרוב העמדה הפטרנליסטית מנומקת בכך שפעילויות אלו מזיקות לעוסקים בהם ועלולות להוביל אותם להרס עצמי. המכורים לסמים והימורים, כך נטען, סובלים מהשלכות כלכליות, משפחתיות, חברתיות ובריאותיות שליליות קשות, ועל כן על המדינה להצילם מידי עצמם.
אך קבלת עמדה זו מציבה בפנינו עקרון מוסר בעייתי המנוגד להווייתה של חברה שוחרת חופש. ראשית, על פי הגיון הפטרנליזם יש לאסור על עיסוק בפעילות עם פוטנציאל התמכרותי או הרסני. אולם מאחר והרוב המוחלט של מבוגרים נהנים מפעילויות אלו באופן אחראי מבלי לפגוע בעצמם או באחרים, הפטרנליזם מעניק את "זכות הווטו" למיעוט המכור: מאחר ואנשים מסוימים עלולים לפתח התמכרויות קטלניות לסמים או הימורים – לאף אחד לא יורשה להשתמש או לעסוק בהם. כך הפך הרוב הנורמטיבי להיות הקורבן של המיעוט אשר אינו מעוניין או אינו מסוגל לשלוט בדחפיו.
הרציונל הפטרנליסטי המאפשר למדינה לפקח על הרגליהם המגונים של אזרחיה פוגע באוטונומיה של הפרט על חייו וביכולתו לקבל החלטות כאדם חופשי, ועלול להוביל לדריסת רגל מסוכנת של המדינה בכל היבט בחיינו. אם הימורים ושימוש בסמים צריכים להיות מחוץ לחוק מפני שהם עלולים לחרב את חייהם של אנשים מסוימים, אז כך גם פעילויות "מסוכנות" אחרות כמו שתיית אלכוהול, עישון סיגריות, אכילת ג'אנק פוד, עיסוק בסקס לא בטוח, והשקעה בקרנות הון סיכון בבורסה. אבל אם יש לחירות הפרט משמעות כלשהי, הרי זה בדיוק החופש שלנו להחליט כיצד לחיות את חיינו ולקבל החלטות עצמאיות בנוגע לגופנו, נפשנו, כספנו, והרגלי הפנאי שלנו, גם אם מדובר בבחירות שאנשים אחרים נמנעים מלקחת בדרך-כלל.
עדות להשלכות הכשל הפטרנליסטי ניתן לראות בהצעות חוק רבות שהוגשו בשנים האחרונות. ח"כ דני דנון הציע, למשל, ללכת בעקבות ראש עריית ניו יורק מייקל בלומברג ולאסור של מכירת משקאות ממותקים בכוסות ענק (שתכולתן עולה על 450 מ"ל), כדי להיאבק ב"מגפת ההשמנה". בכנסת הקודמת ד"ר רחל אדטו יזמה חוק אשר יאפשר לאשפז בכפייה חולי אנורקסיה ונמקה אותו בהסבר פטרנליסטי קלאסי: "בהתנגשות בין קדושת החיים מול זכות האדם לגופו, עומדת קדושת החיים מעל זכות חשובה זו". עוד חוק שמונח על שולחן הכנסת מציע לאסור על צריכת זנות באופן מוחלט מאחר ו"הזנות הינה תופעה שלילית מיסודה, היוצרת פגיעה בזכותה של האישה על גופה". כלומר, על ידי שלילת זכות האישה על גופה (באיסור על זנות), מבקשות יוזמות החוק בעצם למנוע פגיעה בזכותה של האישה על גופה… לוגיקה פטרנליסטית במיטבה.
ראוי למחוקקנו החוטאים שוב ושוב בכשל הפטרנליסטי ללמוד היטב את משנתו של הפילוסוף האנגלי ג'ון סטיוארט מיל, אשר כתב לפני כ-150 שנה בחיבורו "על החירות": "המטרה היחידה אשר למענה אפשר להפעיל כוח בצדק כלפי כל חבר בקהילה מתורבתת בניגוד לרצונו היא כדי למנוע נזק לאחרים. טובתו שלו, הפיזית או המוסרית, אינה הצדקה מספקת…ביחס לעצמו, ביחס לגופו ונפשו שלו, היחיד הוא הריבון".
ד"ר אמיר שני הוא חבר הפורום הרעיוני של "מרכז איין ראנד בישראל" ובעל "הבלוג החופשני הראשון".
המאמר פורסם באתר "הארץ" ב 5.5.2013.