פוסט זה הוא תמצות של פוסט מקיף יותר שכתבתי בבלוג שלי. ממליץ לכל מי שמצא את התוכן מעניין להירשם שם ולקבל עדכונים במייל.
כל המדינות הסקנדינביות מהוות מוקד לשיח כלכלי סוער. הסוציאליסטים משתמשים בקיום המדינות האלו כדי לטעון שמדינת רווחה היא מודל נהדר שיכול להתקיים במציאות, ליברלים בניגוד לכך מראים שמדינות סקנדינביה ממוקמות כולן מעלינו במדד החופש.
דנמרק, שבה יעסוק פוסט זה, היא דוגמה נהדרת לכך. איך מדינה שנותנת חינוך בחינם ובריאות בחינם לילדיה, וגובה מסים בשיעורים שלא שלי יחימוביץ' ולא דב חנין היו מצליחים להעלות בדעתם – מצליחה לעקוף את ארצות הברית במדד החירות? בפוסט אתיימר להסביר זאת. במקרה שלנו, נתמקד בתחום זכויות העובדים בדנמרק.
אז אסדר מעט את הדברים. קודם כל, יש להבין מהו מדד החופש, בו דנמרק ממוקמת היום במקום התשיעי, מעל ארה"ב (העשירית) ומעלינו (במקום ה51).
מדד החופש מורכב מבדיקת עשרה תחומים שונים של חופש כלכלי, הנמדדים בנפרד לחלוטין. הכותבים מציינים באמת שמובן שהתקדמות ונסיגה במדד אחד יכולים להשפיע על מדד אחר, אך התחומים בכל זאת נמדדים בנפרד. עבור כל תחום ניתן למדינה ציון בין 0 ל100 כאשר ככל שהציון גבוהה יותר – המדינה חופשית יותר בתחום המסוים. לאחר מכן עורכים ממוצע לכל עשרת המדדים – ובודקים כמה המדינה חופשית.
אסביר בקצרה על כל תחום:
-זכויות קניין – המדינה דואגת להגן על כל אדם מגניבה והפקעה. המדינה אוכפת חוזים בשוק הפרטי ומכילה בית משפט נייטרלי והוגן שלא מפלה אף צד.
-חופש משחיתות – היעדר שוחד, סחיטה, נפוטיזם, העדפת מקורבים, פטרונות ומעילה. הנשק היעיל ביותר נגד שחיתות הינו שקיפות.
-חופש פיסקאלי – החופש ממס. נמדד באמצעות היחס בין עול המס לתוצר.
-הוצאות ממשלתיות – ההוצאות הממשלתיות בסופו של דבר משפיעות על החופש הפיסקאלי שכן חייבים לשלם אותן איכשהו.
-חופש עסקי – החופש לפתוח עסק ללא בירוקרטיה ארוכה, ולנהל אותו ללא פיקוח על קבלת ההחלטות. על הפיקוח להיות קבוע ויציב ולא להשתנות במהירות – על מנת לייצר יציבות.
-חופש עבודה – החופש של כל אדם לבחור בעצמו מתי, איפה וכמה הוא בוחר לעבוד. החופש של כל מעסיק לבחור להעסיק, או לפטר אדם בכל שכר, בכל תנאים ובכל זמן.
-חופש מוניטרי – יציבות של שער המטבע, יציבות מחירים.
-חופש מסחר – אפשרות ייבוא וייצוא חופשית ללא הגבלות, עיכובים ומכסים.
-חופש השקעה – כל אינדיבידואל יכול להשקיע היכן שירצה את כספו, הוא לא מחוייב ולא מעודדים אותו להשקיע בנכסים מסוימים על פני נכסים אחרים.
-חופש פיננסי – הבנקאות חופשית והבנקים חופשיים להלוות בכל דרך וללוות בכל דרך. השוק מתאפיין בשקיפות ואין התערבות ממשלתית בשוק המניות.
נערוך לפי המדד השוואה כללית בין ישראל לדנמרק. אבחר להתמקד דווקא בתחומים המבדילים בין ישראל לדנמרק:
ראשית יש להבין שבדנמרק יש הרבה פחות רגולציה והתערבות ממשלתית מאשר בארץ. הדבר מתבטא בפערים בחופש העסקי (ישראל 66.1 דנמרק 98.4) בחופש הפיננסי וזכויות הקניין (ישראל 70 דנמרק 90).
ישראל ממוקמת במקום ה109 מתוך 144 מדינות מבחינת מספר הימים הנדרש כדי לפתוח עסק, במקום ה90 מבחינת נטל הרגולציה.
בדנמרק אין חוק שכר מינימום, דנמרק מדורגת במקום השישי בעולם בקלות לשכור עובדים, מאפשרת פיטורין של עובדים בקלות של עובדים ודורשת מהמעסיק לשלם פנסיה נמוכה יחסית.
להבדלים בין שוק העבודה הדני לשוק העבודה הישראלי קשר ישיר להתנהלות איגודי העובדים בכל אחת מהמדינות.
ההסתדרות הכללית כנגד LO
ההסתדרות והLO (התאחדות איגודי העובדים הדנית) הלכו בכיוונים מנוגדים כמעט בכל מישור אפשרי.
חשוב לציין שגם לאיגודי העובדים בדנמרק תפקיד מהותי בעיצוב הכלכלה. בדנמרק מאוגדים 75% מהעובדים, ולכן בחינת איגודי העובדים והיחס אליהם חשובה להבנת הכלכלה הדנית בכלל.
ההסתדרות נוצרה כחלק מתפיסה אוטופיסטית ששאפה ליישם בישראל סוציאליזם בכל תחום. ההסתדרות לא התיימרה אך ורק לגבות זכויות עובדים אל מול מעסיקים – אלא התיימרה והצליחה להחזיק בנכסים משלה ושילבה בתוכה תנועה קואופרטיבית ואת התנועה הקיבוצית.
בהרבה מובנים מזכירה בכך ההסתדרות את הקיבוצים – תפיסת אוטופיסטית לפיה על התנועה הסוציאליסטית להכיל בתוכה הכול באופן עצמאי – חינוך, קהילה, החזקת אמצעי ייצור וכוח פוליטי. בניגוד לכך הLO לא החזיקה עסקים בבעלותה.
בנוסף לא היה קשר בין הLO לבין מפלגות כפי שהיה בארץ בין מפא"י לבין ההסתדרות.
הקשר בין ההסתדרות לבין הממשל ייצר מדיניות סוציאליסטית שקשרה אותם ביחד. קיומה של מדיניות סוציאליסטית המגנה מפני סחר זר, ממשיכה להעסיק את עובדי ההסתדרות במקום להלחם בהם, ואפילו מחוקקת חוקים המסדירים את כוחה של ההסתדרות – היו לאורך השנים צעדים שעודדו את ההסתדרות והקיבוצים להתחבר לעטינים הפוליטיים, ולא להתמודד על הישרדותם בשוק החופשי.
הLO אינו מכיל בתוכו קואופרטיבים, ולכן אין לו כל אינטרס למנוע שוק תחרותי. מאחר והLO גם אינו אוטופסיטי הוא לא מנסה לערב בתוכו מפלגות.
חוקי עבודה בישראל
הממסד פועל בכל תחום באותו אופן. הוא מציע לקבוצות מסוימות יתרונות וחסרונות. היתרונות נראים מפתים מכדי להתנגד להם – וכאשר מתרגלים ליתרונות שהממסד מספק גם החסרונות מתקבלים בשתיקה.
נחזור להגדרה לפיה נמדד חופש תעסוקתי במדד החופש. היכולת של יחידים לעבוד מתי שהם ירצו, כמה שהם ירצו ובעבור כמה שירצו ללא התערבות ממשלתית והיכולת להעסיק אדם מתי שרוצה המעסיק, עד מתי שירצה ובכמה שירצה.
בישראל חוקקו בשנות ה60 חוקי עבודה. חוק פיצוי פיטורים, חוק יישוב סכסוכי עבודה וחוק בית הדין לעבודה. יאמר לזכות ההסתדרות שהיא התנגדה לחוקים אלו והעדיפה להסדיר כל מקרה לגופו. החוקים הללו מחייבים מעסיקים לפעול באופן מסוים לא מתוך מקח עם העובדים – אלא באופן בלתי תלוי.
עם פתיחת בית הדין לעבודה נגמרו זכויותיהם של העובדים לעבוד היכן שירצו, כמה שירצו ומתי שירצו. בישראל ניתן לתבוע עובדים בתביעות נזקין על שביתות. לא חסרים מקרים שבהם הכריחו עובדים לחזור לעבודה. קשה לדמיין הפרה בוטה יותר של החופש. דוגמא לכך ניתן לראות באיסור על התפטרות הרופאים לפני שנתיים.
בית הדין לעבודה מסרס לא רק את כוח השובתים, אלא גם יוצר עומס על המעסיקים, שבניגוד למעסיקים בדנמרק נדרשים להעניק לעובדים הרבה יותר זכויות.
אך הדוגמא הטובה ביותר לבעייתיות כלפי המעסיקים בחוקי העבודה הישראלים הוא החוק האוסר על פיטורי עובדים של ההסתדרות. מרגע שמונה ועד של ההסתדרות במקום עבודה מסויים (לכך מספיקים מחצית מהעובדים) אסור לפטר את העובדים המאוגדים, וכל הסכמי השכר שנקבעים בין הועד למעסיק תקפים על כל העובדים על פי חוק. לא רק זאת – למפיצי הועדים יש זכות לצעוד גם על שטח פרטי של מעסיק בכדי להפיץ את הקמת הועד ואסור להרחיק אותם משם. ואם כל זה לא מספיק – אסור לפטר עובד בישראל בעודו בתהליך הפצת ועד עובדים של ההסתדרות.
כלומר, ישראל מקנה מונופול על זכויות עובדים להסתדרות, מחזקת אותה ועוזרת לה להתפשט – כל זאת באופן אגרסיבי כנגד המעסיקים.
ישראל עוזרת להסתדרות לשתק את המעסיקים, אך מונעת מהעובדים לשבות כאוות נפשם – בכך הממסד הישראלי מתערב בחופש ומזיק גם לעובדים וגם למעסיקים.
****
בשוק תחרותי, איגודי העובדים הנאבקים במעסיקים אינם יכולים לעשות הכול. איגודי העובדים יידעו במצב כזה שאם הם יפעלו באופן קשה מדי כנגד המעסיקים – המעסיקים ייפטרו אותם. אך גם המעסיקים יודעים שהם אינם כל יכולים, שכן אף אחד לא מונע מאיגודי עובדים להחרים אותם, או להשבית אותם לטווח זמן ארוך. המקח נעשה בדרך אזרחית – ולא בהתערבות ממשלתית. דרך הסכמה ולא דרך כפייה.
בשוק תחרותי אין לאיגוד עובדים אחד מונופול או עידוד ממשלתי על פני איגודי עובדים אחרים.
היינו עלולים לחשוש שבמצב של חופש מוחלט בתנאי העבודה תקרה אחת משתי קיצוניות – קרטל של איגודי עובדים חזקים המבריחים משקיעים פוטנציאליים, או קרטל של מעסיקים המעבידים עובדים בשכר אפסי. אך הדוגמה הדנית מראה לנו שזה לא המצב. למרות ש75% מהעובדים הדנים מאוגדים תחת איגודי עובדים, השביתות מעטות. בסופו של דבר – המקח החופשי מצליח להביא לשיווי משקל ונורמות שמסייעות לאזרחים.
אם ישראל רוצה להיות דנמרק, עליה לבטל רגולציה ממשלתיות בכדי לאפשר תחרותיות בריאה. עליה לבטל את חוקי העבודה שלה כליל – ובכלל זה גם את כל קשריה עם הסתדרות העובדים הקיימת על מנת לייעל את המגזר הציבורי והמגזר הפרטי כאחד.
איגודי העובדים בדנמרק מראים שאין צורך בהתערבות ממשלתית בתחום זכויות העובדים – חירות אמיתית, הן למעסיקים והן לעובדים – היא המפתח להשגת הזכויות עליהן כולנו חולמים.