מאת עומר גריג. פורסם בגרסת הדפוס של דה מרקר
מי בולם את המנוע הכלכלי של ישראל?
אחרי חודשים של התעסקות עם הטייקונים והועדים, הפוליטיקאים מתחילים להפנות את תשומת ליבם לסקטור נשכח אך חשוב, למנוע הצמיחה והתעסוקה האמיתי במשק (לא אינטל או IDB) – העסקים הקטנים והבינוניים.
99% מהעסקים בישראל מעסיקים עד 100 עובדים, בסה"כ כמחצית מכלל המועסקים במשק. עסקים קטנים גם מהווים בסיס יותר יציב למשק מתאגידי הענק. באינטל ישראל מועסקים כ-10,000 עובדים, וכ-20,000 עובדים נוספים מושפעים ממנה בעקיפין. חישבו מה יקרה אם אינטל תקלע לקשיים או תחליט לעזוב לאירלנד. בסיס רחב ומבוזר של הרבה עסקים קטנים עדיף על בסיס צר וריכוזי של חופן תאגידים.
לפי בנק ישראל, מגזר העסקים הקטנים והבינוניים מפיק כ-40% מהתוצר, יוצר יותר משרות חדשות בתקופות צמיחה, ומפטר פחות עובדים בתקופות משבר. עסקים קטנים גם מייצרים תחרות ובכך מעודדים הורדת מחירים.
מדי שנה נפתחים בישראל כ-45,000 עסקים, אך למעלה מ-70% מהם נסגרים בשנה הראשונה לפעילותם. מדוע?
למרבה הצער, הממשלה חונקת את המגזר האיכותי הזה באמצעות רגולציות מכבידות.
ישראל נמצאת במקום 38, מתוך 185 מדינות, במדד "Doing Business" של הבנק העולמי, המשקף את הנטל הבירוקרטי על עסקים (מקום 36 ב-2012). סינגפור במקום הראשון עם רגולציה רזה ויעילה, גרמניה במקום 20, ארמניה ב-32. בישראל בעיות של חוסר שקיפות ונגישות למידע על רגולציות, פרוצדורות רישוי (מקום 139) ותשלום מיסים (מקום 82) מסורבלות, וחוסר טיפול של מערכת המשפט בהפרת חוזים (מקום 94).
בעשור האחרון נערכו כאלפיים רפורמות רגולטוריות בעולם. רובן התמקדו בהפחתת עומס וסיבוך בירוקרטי, ורובן נערכו במזרח אירופה ובמרכז אסיה. הממשלות במדינות המתפתחות מבינות שכדי לצמוח צריך להקל על העסקים הקטנים.
הכנסת אוהבת חוקים צרכניים, אבל מתעלמת מהצד השני של המטבע – השפעתם על העסקים. חברות גדולות מסתגלות לרגולציה ע"י הקצאת משאבים נוספים לטיפול בה וגלגול העלות על הצרכנים. עסק קטן יתקשה ועלול לקרוס. בפיצרייה השכונתית, הבעלים הוא גם המנכ"ל, גם "סמנכ"ל רגולציה", וגם "המחלקה המשפטית". למעשה, לחברות הענק יש אינטרס לקדם רגולציה, אפילו אם היא לכאורה תגביל אותן. הן יסתדרו, אך היא תשמש חסם קטלני לעסקים קטנים. התוצאה – ריכוזיות ועליית מחירים.
המצב רע גם בתחום האשראי. קרטל הבנקים נותן ל"מחוברים" הלוואות ענק בתנאים מפנקים, ורק 25% מסך האשראי הבנקאי מוקדש לעסקים קטנים ובינוניים, ובריביות כפולות ומשולשות. מחנק אשראי זה הוא הסיבה האמיתית לחוסר הפיתוח ב"פריפריה". בישראל הקטנה אין פריפריה גאוגרפית, רק פריפריה לצלחת.
בחודשים האחרונים ראינו מספר יוזמות פוליטיות בנוגע לעסקים קטנים. שר הכלכלה בנט הצהיר שיקצץ בבירוקרטיה הממשלתית, וח"כ אראל מרגלית הקים בכנסת שדולה לעסקים קטנים.
האם צפוי שינוי אמיתי במשק, הרבה מלל (הרע במיעוטו), או עוד חקיקה מזיקה ומנגנונים "לטיפוח" עסקים קטנים, שרק יטפחו ג'ובים ממשלתיים?
ההתחלה טובה. ח"כ מרגלית הגיש הצעת חוק שתאפשר מילוי דו"ח שנתי באינטרנט וללא רו"ח, והבטיח לקדם רפורמות בתחום האשראי. בנט הבטיח לתת גיבוי לשדולה וגם להזיז עניינים במשרד הכלכלה. למשל, הרפורמה במכון התקנים תקל על יבואנים קטנים, והחוק לעידוד עסקים קטנים, שעבר בקריאה ראשונה, יחייב את הממשלה לשקול את השפעתן של רגולציות חדשות על עסקים קטנים. אולי בעתיד גם ישקלו רגולציות ישנות?
אך עם כל הכבוד לרפורמות "כירורגיות" כאלה, כדי להבריא את המשק באמת נדרש מהלך דרמטי. על הממשלה להיכנס לסבך הרגולציה עם מצ'טה ולא איזמל, ולהסיר חוקים מכבידים שנראים "צרכניים" ו"חברתיים" על הנייר, בעלי תועלת זניחה במקרה הטוב, ושבשורה התחתונה עולים לכולנו הרבה כסף.
הכותב הוא יו"ר היוזמה לפירוק הריכוזיות וחבר בפורום הרעיוני של התנועה הליברלית החדשה