בימינו נשמעת הדרישה לצדק חברתי בכל פינה ובכל הקשר. מאז פרוץ המשבר הכלכלי העולמי ב-2008 נשטפו רחובות העולם במחאות חברתיות, ביניהן גם ישראל שברחובותיה הפגינו עשרות אלפים. דרישות המחאה בישראל התנקזו לדרישה מהוהה לצדק חברתי בו הממשלה מספקת רווחה לאזרחיה באמצעות מדינת רווחה.
לצורך מימון עלות מדינת הרווחה תובע הציבור כי המס על העשירים והחברות במשק יגדל. אין בכוונתי לומר כאן דבר על צדק או שיווין, אך אם ברווחה עסקינן עלינו לעמוד על ההבדל שבין מדינת הרווחה לרווחה אמתית.
חשמל ומוצרי אלקטרוניקה (כגון מקררים ומכונות כביסה), תחבורה, רפואה, מחשבים, רשת האינטרנט וכמעט כל האמצעים הסובבים את חיי היום יום שלנו הופכים את העני מבין אזרחי ישראל לעשיר מופלג, כאשר בביתו ניצבת טכנולוגיה שרק לפני 100 שנה ופחות הייתה נחלתם של העשירים ביותר. לפני מאה שנים נעה תוחלת החיים הממוצעת במדינות המערב בין 45 שנים (גרמניה) ל-60 (דנמרק)[1]. כיום, על פי נתוני הלמ"ס[2], תוחלת החיים בישראל היא 82 שנים. רווחתו, שהיא ביטוי של בריאותו ועושרו, של הישראלי מודל 2013 עולה עשרות מונים על רווחתו של המלך שלמה על סוסיו ואוצרותיו.
רווחה אמתית היא תוצאה של שיפורים טכנולוגיים שנולדים מטבעו של האדם להשתמש בשכלו להמצאה ומציאת פתרונות למילוי צרכיו, במטרה לשפר את מצבו. שיפורים אלו מביאים לפתח ביתנו מוצרים חדשים, גם אם אלו יוצרו עשרות אלפי קילומטרים ממנו, ומוזילים את עלותם של מוצרים קיימים. תהליך זה מכונה חדשנות – בו רעיון מופשט במוחו של אדם הופך למציאות טכנולוגית ממשית. חדשנות מאפשרת לנו להשתמש ולרכוש טכנולוגיה שבראשית דרכה עלתה הון והייתה זמינה למתי מעט. בכל טלפון סלולארי שאנו אוחזים בכף ידינו ישנה טכנולוגיה שגורמת למחשבי העל של שנות החמישים להחוויר ובעלות של פחות מאחוז ממחירם, מכוניות לפני 110 שנים היו צעצועי עשירים חסרי תוחלת וצילומי רנטגן לפני 80 שנה היו נחלתם של מעטים וודאי שלא באיכותם הנוכחית.
מדינת הרווחה לעומת זאת היא בעיקרה מנגנון להעברת כספים. לוקחים את הכסף ממי שמרוויח הרבה ומעבירים אותו למי שמרוויח מעט (או כלל לא). תחת ההנחה כי המשאבים הנוספים יספקו להם רווחה. למדינת הרווחה יומרות רבות, אך בעוד מספר הנתמכים גדל[3], החוב הציבורי מאמיר ושירותיה מדרדרים, היא נשענת בעיקר על אמירות כמו צדק חברתי, ביטחון תעסוקתי וחיים בכבוד. את תוצאותיה ארוכות הטווח של מדינת הרווחה ניתן לראות היום בחורבות העיר דטרויט, העיר שבעבר הייתה הראשונה בעושרה והרביעית בגודלה בארה"ב – מקום הולדתה של תעשיית הרכב, הוכרעה על ידי מדיניות רווחה חברתית והכריזה פשטת רגל[4] כשתושביה נותרו מתבוססים בפשיעה ועוני.
היום למעשה מתקיימים שני מקורות אלו במקביל, אך בעוד רווחתנו ממשיכה להשתפר כתוצאה משיפורים טכנולוגיים השיפור הנובע מהעברת הכספים הוא זניח בלשון המעטה ואין בכוחו ליצור רווחה ברת קיימא למשתכרים מעט. כיוון שאין בהעברת כספים זו פיתוח של אמצעי יצור או יכולות, וברגע שייבש מעיין הכסף יישארו האחרונים במצבם הקודם במקרה הטוב או ידרדרו כפי שקורה בדטרויט.
הבעיה היא שמנגנון העברת הכספים הוא כאבן ריחיים על צווארו של מנגנון החדשנות, כשהוא שוחק את התמריץ לשיפורים טכנולוגיים.
בעבר (הרחוק, מאוד רחוק) התבטאה החדשנות בשיפור שיטות הגידול החקלאיות וסלקציה של זנים פוריים יותר ובכך הגדילה את כמות המזון הזמין והפחיתה את זמן העבודה והמאמץ הפיזי שנדרשו כדי לגדלם ובכך משפר את מצבם של בני משפחתו ושבטו של הממציא. מאז שחר האנושות ועד היום התמריץ לחדשנות נותר בעינו, הרצון לשפר את מצבו של הממציא והקרובים אליו. אולם עם התפתחות הכסף כאמצעי חליפין השתנה הביטוי של התמריץ ממזון לרווח – כסף – שמצפה הממציא לקבל עבור המצאתו.
מנגנון העברת הכספים מפחית את התמריץ בכך שהוא מפחית את כמות הכסף שנותר בידי הממציא ומעבירה לאדם אחר. ככל ששיפור הטכנולוגי משמעותי יותר ושיפור הרווחה גבוה יותר כך הרווח של הממציא גדול יותר וכך גם אובדן כספו, כיוון שממנגנון העברת הכספים שהוא פרוגרסיבי (לוקח יותר ממי ששכרו גבוה יותר). הירידה הזו מפחיתה את החדשנות שמבוצעת במשק.
כראיה להשפעה השלילית של הירידה ברווחיות ניתן להצביע על משרד הפטנטים המחלק זכויות בלעדיות על מכירת מוצרים המבוססים על המצאה המוגנת בפטנט. כל הנימוק הכלכלי שבמתן זכויות פטנט לממצאים (יהיו אלו חברות או אנשים) נשען על ההכרה בכך ששחיקה ברווחים מפחיתה את כמות ההמצאות. כאשר חברה (או אדם – שהרי חברות הן אוסף בני אדם בעלי אינטרסים משותפים) מפתחת מוצר חדש, שכרוך לרוב בהשקעות גדולות ונטילת הסיכון שבכישלון הפיתוח היא מצפה כי המוצר יימכר למספר של צרכנים ברווח מסויים לכל יחידה, כך נוצר התמריץ. אולם החברה אינה פועלת לבדה ובמהרה מזהות חברות אחרות את הרווח שבמוצר, מעתיקות ומוכרות אותו לחלק מאותם צרכנים. הרווח של החברה הממציאה, מיותר לציין, קטן. כתוצאה מכך חברות ישקיעו פחות מאמץ בפיתוח ושיפור טכנולוגיות כיוון שהן אינן מזהות רווח. על מנת להפחית את ההשפעה הרעה על החדשנות שנובעת מירידה ברווח כתוצאה מהעתקה, הוקם משרד הפטנטים במטרה לספק הגנה על המצאות מפני העתקה לתקופה מוגבלת באמצעות רישום פטנט. את תפקידם של המעתיקים מבצעת מדינת הרווחה כשהיא במקום לקוחות לוקחת מיסים הישר משורת הרווח ובכך ובולמת באמצעות אותה הסיבה את החדשנות.
אך הסיפור אינו נגמר, מדינת הרווחה הופכת את השכר ממועט למועט פלוס ובכך מגדילה את התמריץ לא לעבוד. רק 57.4% מהאוכלוסייה הפוטנציאלית משתתפת בכוח העבודה האזרחי[5] (אם נפחית את החיילים המספרים יתמתנו), 12% פחות מפינלנד שניתנת תמיד כדוגמא בהקשר זה. מדובר במאות אלפי אנשים שחלקם יכלו וודאי להיות מהנדסים, מפתחים או חוקרים. דמו בנפשכם כמה ממציאים פוטנציאלים מאכלסים את חדרי הישיבות התורניות ברחבי הארץ, אנשים למדנים אלו ודאי יכלו להשתלב במערך החדשנות בישראל. אל אלו מצטרפים אלו שיצאו לחפש שכר ותנאים טובים יותר לעמלם בניכר, אנו מכירים תופעה זו בשם בריחת מוחות [6] אשר מתרחבת והולכת [7] ככל שהשכר נשחק. השכר נשחק כי מדינת הרווחה שוחקת אותו, אם באמצעות מכסים ואיסורי יבוא כאלו ואחרים כדי לשמר משרה או שנתיים שמעלים את מחירי המוצרים. אך בעיקר, וזאת יודע כל אדם המשתכר מעל ל-9 אלפים ש"ח שמדינת הרווחה נוגסת 21% ממשכורתו[8]. שילוב הגורמים הללו מובילים למחסור בעובדים מוכשרים לתעשיית ההייטק החדשנית [9] וזאת מבלי להתייחס להידרדרותה של מערכת החינוך הציבורית שגם היא חלק ממדינת הרווחה.
מדינת הרווחה אינה יכולה לספק רווחה בר קיימא ובסופו של יום אנו ניצבים בפני הבחירה, רווחה באמצעות רשת ביטחון או ייצור ערך דרך שיפורים טכנולוגיים. חדשנות מול מדינת רווחה.
הכותב, אביתר קירשברג, הוא חבר הפורום הרעיוני של התנועה הליברלית החדשה, המאמר פורסם לראשונה באתר מידה.