באתר "קו ישר" עונה מוטי היינריך, ממייסדי התנועה למאמר דעה של יעל גרמן בגלובס המציג את הרפואה הפרטית כמזיקה והוכתר בכותרת: "איך לתקן את הנזק שהרפואה הפרטית גורמת".

וכך משיב היינריך:
אין בישראל ענף כלכלי, עם פער כה גדול בין הפוטנציאל הכלכלי והאיכותי, לבין המציאות המשותקת – כמו בענף הרפואה.

הידע והרמה המקצועית גבוהים. קיים ביקוש גבוה לשרותי בריאות. יש ביקוש נרחב ליצוא שירותי בריאות ("תיירות מרפא"). יש ביקוש מקומי גבוה לשירותים בכל רמות השרות, כולל שירותי רפואה של "חמישה כוכבים" וחדרים פרטיים. ציבור גדול מוכן לשלם עבור רמת מלונאות גבוהה ויחס אישי כפי שמוכיח "מלון היולדות" בתל השומר ושירותי בית החולים אסותא; וכמובן – קיימת דרישה נרחבת לרמת שירות טובה לכלל הציבור – מעבר למקובל בחדרי המיון הטראומטיים ולמיטות המסדרון שבמחלקות.

בתנאים אחרים יכול ענף הרפואה בישראל להתפתח לענף כלכלי דומיננטי כמו הייטק – ישראל כמרכז רפואי בינלאומי, מרכז בינלאומי ללימודי רפואה. מקור להכנסות של מיליארדי דולרים. לעומת זאת, תחת אידיאולוגיה של "רפואה סוציאליסטית" ריכוזית – הדרך היחידה להתפתחות היא "משיכת חבל" של תקציבים מהמדינה, האחד על חשבון האחר.

מול הביקוש הרב מתמודד היצע שירותים שכמעט כולו בבעלות ציבורית-ממשלתית. בתי החולים בבעלות המדינה, קרטל קופות החולים מוגן על ידי המדינה, קרטל בתי הספר לרפואה ולאחיות מתפקד גם הוא בחסות המדינה. המדינה קובעת את כמות המכשור הרפואי (לדוגמה: כמות מכשירי הדמיה MRI), את סל התרופות, את מספר הסטודנטים לרפואה. כל המערכת מפוקחת, סגורה לתחרות וחסומה ליוזמה. בית חולים בהיקף מלא לא הוקם בישראל מזה כ-35 שנים מאז הקמת וולפסון בחולון (אולי בית החולים אסותא החדש, המוקם באשדוד, יתפתח בעתיד הרחוק לכזה). בתי הספר לרפואה בישראל מגרשים מידי שנה מאות ישראלים שרוצים ללמוד רפואה ומתייאשים, מאות אחרים משקיעים בלימודים בחו"ל עד מיליון שקל לקבלת התואר. כ- 500 סטודנטים שיוצאים ללימודים בחו"ל ועם סיום לימודיהם רשאים לעבוד בכל בית חולים באירופה, אבל לא בישראל.

השליטה הממשלתית הריכוזית על מערכת הבריאות, השאיפה האוטופית ל"רפואה שוויונית" והאיבה הסוציאליסטית הצבועה לכל מערכת מבוססת רווח – יצרו את דינוזאור הבריאות הציבורית הקורסת.

סלעי המציאות

לשמחתנו, רוב הציבור אינו נזקק לאשפוז. המגיעים לאשפוז, ללא קשר לסיבת האשפוז, אינם במיטבם. הנסיבות, בגללן הגיעו, גורמות לסבל ולדאגה להם ולמשפחתם – עוד טרם קליטתם במערכת. הם מייחלים ומקווים שהמערכת תרגיע, תלטף, תפעל ביעילות, תרפא ותשחרר.

התקוות מתנפצות על סלעי המציאות מרגע הכניסה לחדר המיון. דוחק, רופאים ואחיות מתרוצצים, שעות של המתנה, אלונקות, פרמדיקים ואמבולנסים נכנסים ויוצאים, אנשי אבטחה מנסים לשדל מלווי-חולים לצאת, צעקות מחאה של חולים וקרוביהם, וניסיונות נואשים של ממתינים לברר "דוקטור, מה איתי?". אם חולה זקוק לחוות דעת נוספות או לבדיקות נוספות, כי אז מובטחות לו שעות המתנה ארוכות נוספות. חוויה קשה של היטלטלות אל המחלקה, לרנטגן, לנוירולוג, לגבס – ובכל מקום נדרשת המתנה ארוכה מחדש. אם הגעתם למיון בסוף שבוע – בזמן שרופאים צעירים וסטז'רים מאיישים את העמדות – המצב גרוע בהרבה. בתנאים הקיימים אין פלא שמידי פעם רופא חוטף אגרוף. לא האלימות מפתיעה, אלא מפתיע שהיא כה נדירה.

המצב במחלקות אינו שונה בהרבה, קרובי החולים לא סומכים אפילו על שירותי האחיות ושוכרים משגיחים פרטיים במאות שקלים למשמרת.

אווירת חדר המיון המתוארת אינה חוויה שהממסד הפוליטי נתקל בה אישית. הממסד, בני משפחתו, ילדיו ונכדיו – כולם זוכים לשירות מועדף במערכת הציבורית. מנהל המחלקה או רופא בכיר יגיעו לבדוק אותם אפילו ביום שישי. שיחת טלפון קצרה ממנהל המחלקה תבטל כל המתנה בתור.

נושאי הדגל של "הרפואה הציבורית" נואמים בלהט נגד רפואה פרטית ומטיפים ל"רפואה שוויונית" אוטופית. אבל כולם, עד האחרון שבהם פונים אך ורק ל"רפואה הפרטית". אם בנו של ח"כ "חברתי" יסבול חלילה מכאבי זרת – השיחה הראשונה תתבצע אל מישהו שמכיר מישהו באיכילוב. אין מצב שהח"כ החברתי יגיע ישירות למיון, כמונו, ללא "תאום" מראש. זו רפואה פרטית מהסוג הגרוע ביותר – גם פרטית, גם ללא תשלום וגם על חשבון התשתית הציבורית הקורסת.

שרות רפואי עדיף אינו נחלתם של בכירי הממסד בלבד. קיים "חוג מקושרים" נרחב שזוכה לשרות מועדף ברמות שונות של עדיפות. לפחות מחצית ממועסקי מערכת הבריאות נמנים אתם (מעסיקה כ- 200 אלף עובדים, 2014), אך לא רק. ב"חוג המקושרים" אפשר למצוא כמעט את כל שכבות הניהול בחברות ממשלתיות וציבוריות, עמותות, אוניברסיטאות, משרדי ממשלה, מערכת הביטחון, מפלגות, שופטים, עיתונאים וסלבריטאים – כולם, בני ובנות זוגם, ילדיהם, נכדיהם וקרוביהם. מאות אלפים, ואולי מיליון ישראלים, שייכים לחוג של "תרים טלפון ונראה מה אפשר לעשות…".

שלוש הקבוצות של צרכני מערכת הבריאות בישראל

מערכת הרפואה הציבורית נשענת על שלושה סוגי צרכנים: הרפואה הפרטית של החוג המקושר – שהיא רפואה פרטית "חינם", הקבוצה השנייה: הרפואה הפרטית של אסותא והשר"פ – בה משלמים כסף עבור שרות טוב יותר, וקבוצת הצרכנים השלישית: כל יתר העם.

"רפורמת הבריאות הציבורית" שיעל גרמן הובילה מתכוונת לאסור על רפואה פרטית בתשלום. אבל נדבך זה הוא כנראה החלק הקטן של הרפואה הפרטית, הרפואה הפרטית הגדולה היא זו של "רפואת הקשרים". נגד בסיס גדול זה של הרפואה הפרטית המושחתת אי אפשר לעשות דבר – נגדה יעל גרמן לא יכולה להילחם, היא חלק מאלה ש"מגיע להם".

להמשך קריאה באתר באתר קו ישר:
http://www.kav.org.il/

תגובות