אמש קיבלנו הדגמה לכוחה של ההסתדרות שהפכה לתמנון ענק המונע כל גמישות או רפורמה במגזר הציבורי.
הסגירה המלאה של רשות השידור נמנעה כאשר שונה המתווה ונמנעה האפשרות לפטר את כל העובדים. התוצאה תהיה שהמקושרים והמחוברים יעברו להיות חלק בלתי נפרד מן הגוף שיקום לאחר הרפורמה.
הגולם הזה שקם על יוצריו יצר מצב בו הפכו ועדי העובדים במגזר הציבורי למנהלים והבעלים בפועל של החברות הציבוריות בישראל.
כותב מיכאל שראל, לשעבר הכלכלן הראשי באוצר:
"העובדים וההסתדרות – המעניקה להם גב – מבינים היטב את הכוח הנמצא בידיהם, ואין להם שום כוונה להסכים "בחינם" לשינוי כלשהו בסדרי העבודה במגזר הציבורי. הם ידרשו תמיד פיצוי (קופון) שמן מאוד עבור הסכמתם לשינוי שאותו מבקש המעסיק (הממשלה) לקדם.
עלות ההעסקה השנתית של העובדים במגזר הציבורי היא יותר מ־100 מיליארד שקלים. עלות זו מכבידה את יוקר המחיה על כלל אזרחי המדינה – על משלמי המסים שנאלצים לשלם מסים גבוהים יותר, על מקבלי הקצבאות שנאלצים להסתפק בקצבת זיקנה ובקצבת נכות קטנות יותר ועל מקבלי השירותים החברתיים, שנאלצים להתפשר על איכות הרפואה והחינוך הציבוריים. חלק ניכר מסכום עתק זה היה אפשר לחסוך אילו לממשלה היתה גמישות ניהולית."
קיראו את מאמרו של שראל בנושא הכניעה הקודמת של שר האוצר לבריוני ההסתדרות.
http://www.israelhayom.co.il/opinion/300063