אמיר וויטמן, ממיסדי התנועה הליברלית כותב היום במוסף "צדק" של מקור ראשון על החשיבות והנחיצות של התגייסות הציבור הדתי לתמיכה בקידום חוקה המגינה על חירויות האדם בישראל: "נושא כינון חוקה לישראל תמיד זוהה עם השמאל, בטעות. לזיהוי המוטעה הזה ישנן השלכות מרחיקות לכת על חיינו.
מקובל לחשוב שהמכשולים בפני כינון חוקה באים מכיוון הדתיים והחרדים, שרואים בחוקה איום על היהדות. האמת מורכבת יותר: הימין באופן כללי והדתיים והחרדים בפרט הפקירו את נושא החוקה בידי השמאל ובמקום להציב אלטרנטיבה ימנית, ליברלית ושמרנית של חוקה ראויה לישראל, הם הרימו ידיים ורואים בעצם המילה "חוקה" מתקפה על יהדותה של מדינת ישראל. זה לא חייב להיות ככה.
צריך להבהיר למה דווקא חשוב לימין לכונן חוקה בישראל, אם כי צריך להתמקד בחוקה שתגן על עקרונות הימין הליברלי.
מה היא חוקה? היא אמורה להיות מסמך של כללים משפטיים שמגדירים את צורת הממשל ובעיקר את ומגבלותיו. בגישה הליברלית הקלאסית, שהתבטאה בחוקת ארה"ב מ- 1787 ובעיקר במגילת הזכויות של 1791, מגמת החוקה היא קביעה של מה שנקרה "זכויות שליליות", כלומר חרויות הפרט. העניין אינו להקנות "זכויות" שונות ומשונות לאזרחים אלא להגן על חייהם וקניינם של אזרחי המדינה מפני תוקפנות השלטון, מתוך הבנה שהמדינה היא גוף בעל מונופול על השימוש בכח ולכן קיים פיתוי רב לעשות בכח הזה שימוש לרעה כפי שעשו רודני כל ההיסטוריה האנושית. הגישה הזאת מתבטאת גם בהפרדת הרשויות בין הרשות המחוקקת, הקונגרס, שאף הוא מחולק לשני בתים, הסנט ובית הנבחרים, הרשות השופטת, בית המשפט העליון, והרשות המבצעת, הנשיא, כאשר שלושת הרשויות אמורות להיות חלשות יחסית ולאזן האחת את השנייה מתוך רצון מוצהר לשמור על שלטון חלש על מנת להגן על האזרחים מפניו.
על רגל אחת, זאת היא החוקה הליברלית. הגדולה בחוקה כזאת היא שהיא לא מתיימרת לעצב את הפרט ואת החברה, בכוונת מכוון. ההפרדה בין המדינה ורשויותויה לבין חיי הפרט ברורה ומוגדרת ומקנה לאזרחים הגנה מפני יומרות השלטון לפלוש לרשות הפרט. "כל פרט הוא מלך", אמר ז'בוטינסקי, ולכן רשאי לפעול כהבנתו, כל עוד הוא לא נוגע במלכות חברו. החוקה מצומצמת ומצמצמת משום שעניינה להגן על האנשים מפני תוקפנות השלטון ולאפשר להם לחיות את חייהם על פי הבנתם ואמונתם מתוך כיבוד השוני בין בני האדם. …"